תחושת האימה והחולשה מול האויבים מביאה את האדם למצב של קריסה פיזית ונפשית מוחלטת, שבו גופו מאבד מיציבותו ופנימיותו מתמוססת.
הפרשנים מסכימים כי הדימוי כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי מבטא תחושה של רפיון, חולשה קיצונית ופחד עמוק. כשם שמים הנשפכים מתפזרים ואינם יכולים להיאסף חזרה, כך איברי הגוף קורסים מרוב אימה, והאדם חש שתש כוחו ואפסה יכולתו לעמוד מול רודפיו [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
בניגוד לבשר או לאיברים הנמשלים למים, העצמות הן היסוד הקשה, המוצק והמייסד של הגוף. לכן, התיאור וְהִתְפָּרְדוּ כָּל־עַצְמוֹתָי מצביע על כך שאפילו יסודות הגוף מתנתקים מקשריהם וממפרקיהם, עד כדי כך שהעצמות נוקשות זו בזו מרוב פחד [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, מאירי]. גישה נוספת בעלת אופי רוחני מציע [אלשיך], המסביר כי בעבר היו העצמות מחוברות זו לזו בזכות המצוות שנעשו בהן, אך כעת, במקום ששמועה טובה תחזק אותן, הדאגה ואובדן הכול מביאים לפירוק החיבור הפנימי שלהן.
תהליך ההתפרקות מעמיק ומגיע עד לאיברים הפנימיים. המילה כַּדּוֹנָג מתפרשת על ידי כלל המקורות כשעווה. הלב, שהוא שורש הגוף ומרכז הכוח, מאבד את חוסנו. כשם ששעווה ניתכת בקלות מפני חום האש, כך הלב נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי – מושג המכוון לכלל האיברים הפנימיים של האדם [רש"י, רד"ק, מצודות, מאירי, מלבי"ם]. [אלשיך] מוסיף גוון ציורי למצב זה ומסביר כי מרוב דאגה, מעיו של האדם "רותחים", והחום הפנימי הזה הוא שממיס את הלב בקרבו כאש. קריסה פנימית זו משמעותה אובדן מוחלט של העוצמה ותחושת הכוח, עד כדי מצב שבו האדם חש כאילו סרה דעתו [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].