לעתיד לבוא, התהודה של מעשי ה' תגיע לכל קצוות תבל ותביא להכרה עולמית במלכותו. הפסוק מתאר תהליך של התפכחות בקרב אומות העולם, אשר יוביל אותן בסופו של דבר לעבודת ה'.
השימוש במילה יִזְכְּרוּ מעלה את השאלה מה בדיוק תזכורנה האומות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, רד"ק, מאירי] היא שהגויים יזכרו את העוני, השפלות והצרות שחוו ישראל בעבר, וכאשר יראו את הישועה הגדולה והטובה שבאה עליהם כעת, הם ישובו אל ה'. מנגד, יש המפרשים שהגויים יזכרו את גודל הפלאים, הנסים והמעשים של ה' עצמו [אבן עזרא, מצודת דוד, שטיינזלץ].
הביטוי אַפְסֵי־אָרֶץ מכוון לקצות הארץ [מצודת ציון, שטיינזלץ]. ההדגשה היא שגם עמים רחוקים הנמצאים בקצה העולם, שאפילו רק ישמעו על הפלא שעשה ה', יזכרו זאת וישובו לעובדו. האפיון שלהם כמִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם בא ללמד שלא מדובר בהכרח באנשים ענווים מטבעם, אלא בכלל האומות שיגיעו להכרה זו [אבן עזרא]. עם זאת, תהליך זה אינו מתרחש מיד. בניגוד לעם ישראל שהכיר את האמת ושב אל ה' מתוך הצרות שחווה, אומות העולם לא שבו אל ה' מיד עם ראיית הנסים, והחזרה שלהן בתשובה תתרחש רק בימות המשיח [אלשיך].
הפסוק מציג שתי תגובות מקבילות של הגויים, הנובעות משני היבטים שונים של ההשגחה האלוהית [מלבי"ם]. התגובה הראשונה, יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ, נובעת מההכרה בה' כבורא העולם וכמלך שמלכותו טבעית ומוסכמת. התגובה השנייה, וְיִשְׁתַּחֲווּ, היא פעולה של כניעה הנעשית בעל כורחם, מתוך פחד ואימה מפני שליטתו החזקה של ה' בעמים וכוחו להענישם. בחלק זה של הפסוק, המילה לְפָנֶיךָ מציינת שינוי בגוף הדיבור, כאשר הנביא עובר לדבר באופן ישיר אל ה' [רד"ק].