יצא לכם פעם להרגיש שאתם נמצאים בתוך מבוך שאין ממנו דרך החוצה? דמיינו אדם שמרגיש שסוגרים עליו מכל הכיוונים, ממש כמו חיה קטנה שמנסים לצוד אותה ואין לה לאן לברוח. המשורר מתאר את האויבים שלו כמו כְּלָבִים נושכים ומציקים. מסביב לאותם כלבים עומדים גם הציידים עצמם, שהם עֲדַת מְרֵעִים, כלומר חבורה של אנשים רשעים שרוצים להרע לו.
כדי להסביר עד כמה המצב מלחיץ, הוא משתמש בשתי מילים שמתארות מצור. בהתחלה הם סְבָבוּנִי, עמדו סביבו, ולאחר מכן הם ממש הִקִּיפוּנִי, כלומר סגרו עליו מעגל שלם מכל צד, עד שאין שום פתח פנוי לצאת ממנו.
כשמישהו נמצא בסכנה, הוא בדרך כלל משתמש בידיים שלו כדי להתגונן, או ברגליים שלו כדי לברוח. אבל כאן, מרוב פחד, המשורר מרגיש שהוא לא מסוגל לזוז. הוא אומר כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי. בדיוק כמו שחיות קופאות במקום מרוב אימה כשאריה מסתובב סביבן ביער, כך גם הוא מרגיש. הידיים והרגליים שלו משותקות לגמרי מול האויבים, כאילו קשרו אותן חזק והוא פשוט לא יכול לעשות דבר.