הפער הכואב שבין ייסוריו של האדם לבין הצלחתם ושלוותם של רודפיו עומד במוקד זעקתו. בעוד שהמשורר סובל, חולה וחושש לחייו בעקבות חטאיו [אבן עזרא], הרי שאֹיְבַי חַיִּים עָצֵמוּ. רוב הפרשנים מסכימים כי מילים אלו מבטאות את הניגוד החריף: האויבים זוכים לחיים חזקים, לשלום, לבריאות ולטובה [רש"י, רד"ק, המאירי, שטיינזלץ]. המילה עָצֵמוּ מוסברת במשמעות של ריבוי וגדילה, כלומר ימי חייהם מתארכים והם מתרבים בבנים ובנכסים [מצודת ציון, מצודת דוד, רד"ק]. לעומת קו פרשני זה, יש המפרשים את המילה חַיִּים לא כתיאור של איכות חיי האויבים, אלא כמטרה שלהם – הם רודפים את המשורר עד כדי ניסיון לקחת את חייו [מלבי"ם].
חלקו השני של הפסוק, וְרַבּוּ שֹׂנְאַי שָׁקֶר, מתאר כיצד אותם שונאים הולכים וגדלים [רש"י, מצודת ציון]. המילה שָׁקֶר זוכה למספר התייחסויות: יש המסבירים כי הכוונה היא לשנאת חינם, כלומר הם שונאים אותו ללא כל סיבה והצדקה [רד"ק]. אחרים מפרשים שהשנאה מבוססת על דברי שקר ועלילות שווא, שכן מעשיו של המשורר אינם כפי שהשונאים סבורים [רש"י, מלבי"ם]. בהקשר זה, יש המבחינים בין "אויב" הדורש רעה פיזית, לבין "שונא" שאיבתו נובעת מהסתייגות ממעשיו של האדם [מלבי"ם]. גישה נוספת מדגישה את חוסר הצדק שבמציאות: השונאים מצליחים וגדלים על אף שהם עצמם אנשי עוול ושקר [המאירי].
מזווית פסיכולוגית, יש המסבירים את הפסוק כחלק מהתלבטות פנימית של המשורר כיצד להגיב לאויביו. אם יודה בפניהם שחוליו ודאגתו נובעים מכך שהוא רואה אותם חיים ומתעצמים, עצם ההודאה בכך שצר לו על טובתם רק תגרום להם לשמוח לאידו, ובכך ירבו שונאיו עוד יותר [אלשיך].