אדם הנמצא בייסורים עמוקים חש כי משא הכאב כבד מנשוא, ופונה אל ה׳ מתוך תחושה שהייסורים שספג צריכים להגיע לקצם. תחושת הפגיעה האלוהית מתוארת דרך דימויים של נשק ומהלומות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה חִצֶּיךָ משמשת כדימוי לתחלואים, מכאובים וצרות שונות הפוגעים באדם [רד"ק, אבן עזרא, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה שונה מציגה את החצים באופן רוחני כמלאכי זעם, קצף וחמה שהורדו מהשמים במטרה למרק את חטאי האדם [אלשיך].
הפרשנים מסכימים כי המילים נִחֲתוּ וכן וַתִּנְחַת נגזרות משורש המבטא ירידה, כלומר הייסורים ירדו וצנחו עליו ממעל [רד"ק, מאירי, מצודת ציון, מלבי"ם]. עם זאת, יש המדגישים כי הפועל מתאר את עצם הזריקה והפגיעה הממשית [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
המילה יָדֶךָ מתפרשת בקרב רוב המפרשים כמכה או מהלומה אלוהית, שכן דרכה של מכה להיעשות ביד [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. מתוך כך, יש המחברים את שני חלקי הפסוק לתמונה ציורית אחת: ידו של ה׳ היא זו שיורדת בעוצמה על הקשת כדי לדרוך אותה ולירות את אותם חצים על המשורר [רש"י].
מנגד, קיימת פרשנות המזהה בפסוק ניגוד עמוק בין דין לרחמים. לפי תפיסה זו, בעוד שהחצים מייצגים את מידת הדין והרוגז, המילים וַתִּנְחַת עָלַי יָדֶךָ מסמלות דווקא את מידת הרחמים של ה׳, אשר יורדת כדי לחבוש ולרפא את הפצעים שהחצים יצרו [אלשיך].
מכלול התיאורים הללו מתגבש לכדי זעקה של כאב והשלמה. המשורר מבטא בפני ה׳ כי חצי הייסורים ומכת היד כבר ירדו ופגעו בו במלוא עוזם, ודי לו בכך [מצודת דוד].