המשורר מנמק מדוע בחר לשתוק אל מול קמיו, או לחלופין, מדוע הוא מתחנן לישועת ה'. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמשורר נמנע מלהשיב לאויביו עזות או מלחשוף בפניהם את חולשתו ואת חוליו, מתוך החשש שאם יראו במפלתו הם ישמחו לאידו וילעגו לו [רש"י, אלשיך, מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים מילים אלו כתפילה לה', שבה המשורר מבקש שלא יעזבנו ולא ימנע ממנו ישועה, כדי שהאויבים לא יזכו לשמוח באובדנו [רד"ק, מלבי"ם].
המשורר מתאר את תגובת אויביו במילים בְּמוֹט רַגְלִי, כלומר כאשר הוא מועד, נכשל או נוטה ליפול [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בתגובה למעידה זו, האויבים הִגְדִּילוּ – הם התגאו, התרוממו ודיברו עליו דברי יהירות [אבן עזרא, מצודת ציון].
מתוך תיאור זה עולה קל וחומר הממחיש את חששותיו של המשורר: אם כבר כעת, כאשר מדובר במעידה קלה בלבד של הרגל, האויבים מיהרו להגדיל את הדבר, להתגאות, ואף לטעון כי הוא הפך לבעל מום שייצלע לנצח, מה יעשו ועד כמה ישמחו אם יקרוס לחלוטין, אם יילקה בכל גופו, או אם ה' יעזוב אותו לגמרי [רד"ק, אלשיך, מצודת דוד, מלבי"ם, מאירי].