מתוך תחושת פגיעות עמוקה, המשורר מתאר מצב קיומי שבו הייסורים והשבריריות הם חלק בלתי נפרד מחייו. הוא חש כי הוא עומד תמיד על סף נפילה, והכאב מלווה אותו כצל שאינו מרפה.
הפרשנים מסבירים תחילה את משמעות המילים בפסוק: המילה לְצֶלַע מתפרשת כצליעה, נכות, כישלון או שבר [מצודת ציון, שטיינזלץ, רש"י]. המילה נָכוֹן משמעותה מוכן, מזומן או רגיל למצב מסוים [רש"י, מצודת ציון, שטיינזלץ], והמילה נֶגְדִּי מבטאת דבר שנמצא תמיד מול העיניים ואינו מתרחק [רד"ק, שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר מצוקה פיזית ונפשית קשה. דוד חש מדוכא ומוחלש מחולי ומצרות, עד שהוא מעותד ורגיל ללכת צולע, וחושש כי לא יוכל לקום ממיטתו ימים רבים [רד"ק, אבן עזרא, מאירי, מצודת דוד]. מעבר למכאוב הפיזי, מדובר במצב של חרדה מתמדת; האדם מרגיש שהוא כבר מלומד במכות, ושהאסונות והכאבים מזומנים ומוכנים תמיד לבוא עליו [רש"י].
מנגד, רובד פרשני אחר לוקח את הפסוק לכיוון רוחני ואישי בחייו של דוד, ודורש את המילה לְצֶלַע בהקשר של בת זוג (על דרך צלעו של אדם הראשון), כרמז לבת שבע. לפי גישה זו, בת שבע הייתה ראויה ומוכנה לדוד מששת ימי בראשית. אולם, המכאוב שעליו דוד מדבר (וּמַכְאוֹבִי) נובע מכך שהוא לקח אותה בטרם עת ובדרך עקיפה וקשה. לפיכך, ייסוריו אינם בהכרח חולי פיזי, אלא צער נפשי עמוק, חרדה מפני הפגיעה בכבודו, ודאגה וייסורי מצפון מתמידים על המעשה שגרם לעצמו בפרשת אוריה החיתי [תורה תמימה, אלשיך, חומת אנך].