כאבו הפיזי של האדם המתייסר מתעצם לנוכח הבדידות החברתית והנטישה מצד סביבתו הקרובה ביותר. בשעת משבר, במקום למצוא נחמה ותמיכה, נותר הסובל ללא כל סיוע, כאשר קרוביו צופים במצוקתו ממרחק.
המונחים אֹהֲבַי וְרֵעַי וכן וּקְרוֹבַי מתייחסים למעגל החברתי השלם של האדם: חברים, שכנים, שותפים לעסקים וקרובי משפחה [רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאנשים אלו, שהצטיירו כאוהבים נאמנים בשעות של רווחה והנאה, מתגלים כעת כמי שרק העמידו פני קרובים [רש"י]. בעת צרה, הם מִנֶּגֶד נִגְעִי יַעֲמֹדוּ – הם ניצבים מנגד, מתבוננים מרחוק בייסוריו של החולה, אך נמנעים מלהתקרב, להגיש עזרה, או אפילו לקיים ביקור חולים פשוט שעשוי היה לחזק את נפשו [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציעים מספר מניעים להתרחקות זו. יש המסבירים כי הריחוק נובע מרתיעה פיזית, שכן פצעיו של החולה הבאישו והפכו לדבר שקשה לשאת את קירבתו [אבן עזרא]. אחרים תולים זאת בקושי הנפשי של הסובבים: אנשים נוטים להתעייף ולהירתע ממראה חברם השרוי בסבל מתמשך, או שהם עומדים מנגד מתוך חוסר אונים מוחלט, משום שאין בידם עצה או יכולת מעשית לסייע [רד"ק, מאירי].
רובד פרשני נוסף קורא את הפסוק כתיאור של סצנת גסיסה. לפי קו מחשבה זה, החולה נמצא במצב קריטי, דמוי מוות או עילפון עמוק. אוהביו מתרחקים משום שכבר התייאשו מסיכויי החלמתו [מלבי"ם]. קרובי המשפחה עומדים מרחוק בהמתנה דרוכה ובהתלבטות: הם אינם בטוחים אם החולה כבר נפטר ויש להתחיל לטפל בענייני הקבורה, או שמא מדובר בעילפון חולף, שכן הנגעים עצמם החלו להחלים ולא נראו ככאלה שאמורים להמית [אלשיך].
בעוד שמרבית הפרשנים רואים בשני חלקי הפסוק כפל עניין במילים שונות, גישה ייחודית מפרשת את המילה וּקְרוֹבַי באופן מפתיע: דווקא אותם אנשים שתמיד עמדו מרחוק – הם אלו שכעת נעשו קרובים. כאשר אדם נוטה למות או נחשב כמת, מוסרות המחיצות החברתיות, והכול, אוהבים ואויבים כאחד, מורשים לגשת אליו [מלבי"ם].