כאבו הגדול של המשורר נובע מהניגוד הצורם שבין יחסו האוהב והמוסרי לזולת, לבין השנאה חסרת הבסיס שהוא סופג בתמורה. תמונת המצב מציגה מציאות עגומה שבה דווקא עשיית הטוב והשאיפה לצדק הופכות לעילה לרדיפה ולעוינות.
תחילה, מתוארים האויבים כמְשַׁלְּמֵי רָעָה תַּחַת טוֹבָה. הפרשנים מסכימים כי מדובר באנשים שהמשורר גמל עמם חסד בעבר, אך הם משיבים לו ברעה תחת כפיות טובה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. טיבו של אותו חסד מתפרש בכמה דרכים המשלימות זו את זו: יש המסבירים כי המשורר היה זריז ומוכן תמיד להיטיב עמם [מצודת דוד], ואף ביקר וסעד אותם בעת מחלתם [אבן עזרא]. מנגד, יש שרואים את ה"טובה" כפעולה רוחנית ומוסרית, שבה המשורר הוכיח אותם וניסה להשיבם מדרכם הרעה [מאירי].
בתגובה לטובה זו, אותם אנשים יִשְׂטְנוּנִי. משמעות המילה היא נטירת איבה ושנאה עמוקה [מצודת ציון]. עם זאת, הבחירה בפועל המבטא שטנה והאשמה, ולא רק סלידה, מצביעה על רובד נוסף של רדיפה. אויביו של המשורר מחפשים עליו עלילות שקר, ואפילו כאשר הוא מתוודה על חטאיו בענווה, הם אינם מאמינים לו ומוסיפים לשנוא אותו [מלבי"ם]. יתרה מכך, עצם מעשיו הטובים משמשים נגדו ככתב אישום; במקום לדון אותו לכף זכות על חסידותו ודבקותו בתורה, הם טוענים כי מעשיו נובעים מיוהרה ונועדו רק כדי להפגין את טהרתו ברבים [אלשיך].
הסיבה המרכזית לעוינות זו מנוסחת במילים תַּחַת רָדְפִי טוֹב. השנאה מופנית כלפי המשורר דווקא משום שהוא בוחר לדבוק בה' ובמצוותיו [רש"י]. זהו מצב מובהק של קנאה ושנאת חינם: אויביו, הבוחרים בדרך הרע, אינם מסוגלים לשאת את העובדה שהוא מתמיד לרדוף אחר הטוב [רד"ק].
מבחינה לשונית ומסורת הקריאה, המילה נכתבת בפסוק כרדופי (עם האות וי"ו) אך נקראת כרָדְפִי. הפרשנים מציינים כי צורה זו משמשת כמקור לפועל, והתנועה (קמץ) שתחת האות רי"ש מוארכת בקריאתה, בדומה למילים אחרות במקרא בעלות מבנה דומה [רד"ק, מנחת שי, מאירי].