התמודדותו של המשורר מול קמיו אינה מתבטאת במאבק קולני, אלא בבחירה מודעת בשתיקה ובהתעלמות. הפרשנים מסכימים כי המשורר אינו חירש באמת, אלא שומע הכול ובוחר מרצונו לעשות את עצמו כְּאִישׁ אֲשֶׁר לֹא שֹׁמֵעַ. הוא מחליט שלא להטות אוזן לדבריהם ושלא לענות להם [אבן עזרא, אלשיך, מלבי"ם]. יש המפרשים כי הוא מציג את עצמו כמי שכלל אינו מבין את דבריהם [מצודת דוד], או כמי שאינו מבין את שפתו של המדבר אליו [אבן עזרא].
התנהגות זו באה לידי ביטוי גם בהימנעות מתגובה מילולית, כאשר הוא מציג את עצמו כמי שאֵין בְּפִיו תּוֹכָחוֹת. המילה תּוֹכָחוֹת מתפרשת לרוב כטענות שנועדו לוויכוח, כדי להשיב לאויבים [מאירי, מלבי"ם, מצודת דוד]. משמעויות נוספות למילה זו הן דברים שנועדו להוכיח את צדקתו של המשורר, או לחלופין, דברי נזיפה [ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שהמשורר יכול לדבר ויש בפיו טענות רבות להשיב ולהוכיח את יריביו, הוא כובש את תגובתו ובוחר לשתוק ולהיראות כמי שאין לו מה לומר [אלשיך, מלבי"ם].