ייסוריו הפיזיים של המשורר ניכרים כהידרדרות גופנית קשה, תוך שימוש בדימוי של פצעים מזוהמים המשקפים את ההשלכות הכואבות של כישלון רוחני. המצוקה הפיזית אינה אלא תוצאה ישירה של התרחקות מדרך ה׳ ומשקיעה בחטא.
הפרשנים מסכימים כי חַבּוּרֹתָי הן מכות שבהן הדם נצרר תחת העור, או בועות המלאות בנוזל עכור ומוגלה. פצעים אלו אינם מחלימים, אלא עוברים תהליך של התמוססות וריקבון, כפי שמשתמע מהמילה נָמַקּוּ [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון, מלבי"ם]. בעקבות התמוססות העור, הפצעים פולטים ריח רע, ולכן הִבְאִישׁוּ [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מספר פרשנים מציינים כי מבחינה דקדוקית, פועל זה הוא פועל עומד שמתאר את מצב הגוף עצמו [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, מאירי].
קיים קשר סיבתי מובהק בין שני תיאורי הפצעים, המצביע על סדר התרחשות הפוך מזה שכתוב. תחילה העור נמס ונרקב, ורק לאחר מכן, כאשר הליחה והדם נשפכים החוצה, נוצרת הצחנה. הווה אומר, ההתמוססות קדמה להבאשה [רד"ק, מצודת דוד, מאירי].
סיבת הסבל מוסברת במילים מִפְּנֵי אִוַּלְתִּי. הייסורים באים כעונש על חטאים שנעשו מתוך שטות, שכן אדם אינו חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות שהרחיקה אותו מדרך ה׳ [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון]. לעומת הבנה כללית זו של מהות החטא, ישנה גישה המדייקת את סוג החטא על פי קצב התפתחות הפצעים. מאחר שהחבורות נמקו והתמוססו מיד ולא נותרו על הגוף זמן רב, ניתן להסיק שהאיוולת מכוונת לחטאים שנעשו בשוגג בלבד. אילו היה מדובר בחטאים שנעשו במזיד, הפצעים היו מתמידים ומייסרים את הגוף לאורך זמן רב הרבה יותר [אלשיך].