זעקתו של המשורר מבטאת כאב פיזי ונפשי עמוק המקיף את כל ישותו, תוך הכרה ברורה בכך שהייסורים הקשים הם תוצאה ישירה של מעשיו. המשורר אינו בא בטענות כלפי ה׳, אלא מצדיק עליו את הדין, מודה באשמתו ומתוך כך מתחנן לרחמים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מְתֹם נגזרת מהשורש ת.מ.מ, ומשמעותה שלמות ובריאות. לפיכך, הביטוי אֵין־מְתֹם בִּבְשָׂרִי מתאר מצב שבו לא נותר בגופו של המשורר אפילו מקום אחד שלם שאינו מוכה ומיוסר. מנגד, קיימת גישה פרשנית אחרת המזהה את המילה עם המונח מתי מספר (אנשים), ולפיה עוצמת הנגעים כה גדולה עד שהמשורר איבד לחלוטין את צורתו האנושית [רד"ק בשם אביו, מלבי"ם].
הייסורים אינם נעצרים בשכבה החיצונית של הגוף. בעוד שהבשר סופג את המכה החיצונית, הפגיעה מעמיקה וחודרת פנימה אל תוך השלד, כפי שמתבטא במילים אֵין־שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי. אפילו העצמות, שהן חזקות וקשות הרבה יותר מן הבשר, אינן מוצאות מנוח וכואבות כולן [רד"ק, מאירי]. הכאב בעצמות מסמל גם את השבר הפנימי והנפשי, המלא ביגון ובייאוש [מלבי"ם].
הפסוק מציג שרשרת של סיבה ותוצאה. הסיבה הקרובה והישירה למצבו הפיזי הרעוע של המשורר היא מִפְּנֵי זַעְמֶךָ, כלומר כעסו של ה׳. אולם הסיבה הרחוקה והשורשית לכך היא מִפְּנֵי חַטָּאתִי, החטא עצמו הוא שגרם לעורר את הזעם האלוהי [אבן עזרא, רד"ק, מאירי, מצודת דוד].
מתוך התבוננות מדוקדקת במילות הפסוק, עולה תובנה מעמיקה על חומרת החטא. המשורר משתמש במילים המבטאות דרגות קלות יחסית של כעס ועוון: זעם הוא קל יותר מקצף וחמה, וחטאת מתארת שגגה הקלה יותר מעוון מזיד. מכאן עולה קל וחומר מצמרר: אם חטא קל המעורר זעם קל בלבד מסוגל לכלות את הבשר ולהחריב את השלום בעצמות, מה היה עולה בגורלו של האדם לו היה נידון על עוונות חמורים המעוררים חמה וקצף [אלשיך].