קרה לכם פעם שעשיתם מעשה לא נכון, והרגשתם כל כך רע עם עצמכם עד שזה ממש כאב לכם? המשורר מרגיש בדיוק כך. הוא חווה כאב עמוק מאוד, גם בגוף וגם בלב. הוא לא בא בטענות אל ה׳, אלא מבין שהכאב הזה הגיע בגלל המעשים שלו, ומבקש סליחה ורחמים.
כשהוא אומר אֵין־מְתֹם בִּבְשָׂרִי, המילה מְתֹם קשורה למילה שלם או בריא. הוא בעצם מתאר שלא נשאר בגוף שלו אפילו מקום אחד קטן שמרגיש טוב. הכאב הזה לא נשאר רק בחוץ, אלא חודר עמוק פנימה אל תוך השלד. לכן הוא מוסיף אֵין־שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי, כדי להסביר שאפילו העצמות שלו כואבות וחסרות מנוחה, מה שמראה עד כמה הוא עצוב ושבור מבפנים.
המשורר מסביר שיש שרשרת של סיבות למצב שלו. הכאב מגיע מִפְּנֵי זַעְמֶךָ, כלומר בגלל הכעס של ה׳, אבל הסיבה האמיתית והראשונה היא מִפְּנֵי חַטָּאתִי, הטעות שהוא עצמו עשה. המילים שהוא בוחר מלמדות אותנו שיעור חשוב: זעם הוא כעס קל יחסית, וחטאת היא טעות שנעשתה בשוגג ובלי כוונה. המשורר מבין שאם טעות קטנה יכולה לגרום לכזה כאב וחוסר שקט, כמה חשוב שניזהר ולא נעשה מעשים רעים בכוונה.