ייסורי האדם ניכרים לעיתים בשבירה מוחלטת, שבה הכאב הפנימי, הרגשי והגופני מתמזגים יחד לכדי זעקה אחת של חוסר אונים.
המילה כְסָלַי זוכה לשני אפיקי פרשנות מרכזיים. במישור הפיזי, הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לאיברים הפנימיים, ובפרט לאזור המותניים, החלציים וחלק השדרה התחתון הסמוך לכליות. זהו אזור שאמור לייצב את עמידתו של האדם, אך כעת הוא חלש וקורס תחת החולי [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את המילה באופן מטפורי ופסיכולוגי כמתייחסת למחשבותיו ותקוותיו של האדם, שכן הכליות והכסלים נחשבים למקום משכן העצה והמחשבה הפנימית [רש"י, מלבי"ם]. גישה נוספת קושרת איבר זה באופן ספציפי לכוח התאווה, ורואה בכך רמז לחטאו של דוד עם בת שבע [אלשיך].
גם המילה נִקְלֶה מתבארת בהתאמה לאפיקים אלו. בפירוש הגופני, היא מתוארת כנגע פיזי נבזה ומאוס, דלקת או מוגלה פנימית כה נתעבת עד שאין זה ראוי כלל להזכירה בפה [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. פירוש פיזי מקביל קושר את המילה ללשון קלייה באש ושריפה, ומסביר כי האיברים הפנימיים מלאים בחום הצורב ובקדחת של המחלה [רד"ק, מצודת ציון, מצודת דוד, מאירי]. במישור הנפשי והרוחני, המילה מבטאת שפלות קומה, מחשבות בזויות, תחושת קלון של האדם אשר בז לעצמו, או את עצם הדבקות של טומאת החטא בנפשו [רש"י, מלבי"ם, אלשיך].
סיום הפסוק, וְאֵין מְתֹם בִּבְשָׂרִי, קובע כי אין בגוף שום מקום שלם ובריא, וכולו מוכה וכואב [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. כפילות זו של תיאור הסבל מבטאת את דרכו הטבעית של אדם הבוכה ונאנח מכאב לחזור על דבריו [רד"ק]. מעבר לכך, כפילות זו נועדה ליצור השלמה תיאורית: בעוד שתחילת הפסוק מתארת את הנגע הפנימי והנסתר שבתוך הקרביים, סופו מדגיש כי הפגיעה התפשטה גם אל האיברים החיצוניים והנראים לעין, כך שהאדם כולו, מבפנים ומבחוץ, אחוז בסבל [אבן עזרא, אלשיך].