ההתמודדות עם משא האשמה והחרדה מפני העונש מלווים את האדם המכה על חטא, כאשר ההכרה בפגם מובילה לחשבון נפש עמוק. המשורר מצהיר כי הוא אינו מתכחש למעשיו, אלא מודה בהם ומביע חרדה מפני השלכותיהם.
באשר למילה אַגִּיד, הפרשנים נחלקו למי מופנית אמירה זו. גישה אחת גורסת כי מדובר בהכרה פנימית של האדם בינו לבין עצמו, כאשר הלב הוא שמגיד ומזכיר לאדם את חטאיו בתמידות [רש"י, רד"ק, מאירי]. מנגד, פרשנים אחרים מסבירים כי ההגדה נעשית כלפי חוץ, כווידוי פומבי שאדם מודה בו בפני אנשים אחרים [אבן עזרא, מצודת דוד]. בעקבות ההכרה והווידוי, האדם מקבל על עצמו את הסבל והייסורים ואינו בא בטענות כלפי ה' על עונשו [ביאור שטיינזלץ].
תחושת החרדה המובעת במילה אֶדְאַג נובעת ממספר סיבות. הדאגה המרכזית היא מפני העונש עצמו, החשש שהחטא יגרום למכאוב, למוקש ואף לסכנת מוות [רש"י, רד"ק]. בנוסף, קיים חשש חברתי שהעונש יביא לשמחתם לאיד של האויבים [מצודת דוד]. למרות שהמשורר מפרסם ברבים את חטאו ואת דאגתו, אויביו אינם מרפים ממנו ושנאתם כלפיו נמשכת [מלבי"ם].
הפרשנים מדייקים בהבדל שבין סוגי החטאים המוזכרים בפסוק. בעוד שהמילה עֲוֺנִי מתייחסת לעבירות שנעשו במזיד, המילה מֵחַטָּאתִי מצביעה על עבירות שנעשו בשוגג. מכאן נלמד כי האדם דואג וחרד אפילו ממעשים שעשה בטעות, וקל וחומר מאלו שעשה במכוון [מלבי"ם].
זווית ייחודית ושונה לחלוטין מציג אלשיך, המתמקד בקושי שבווידוי פומבי. לפי פירושו, הדאגה נובעת מעצם האמירה וההודאה בפני אחרים. הסבר אחד הוא שההודאה בחטא היא עצמה בגדר חטא, שכן "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", והמשורר מצר על כך שהשפיל את עצמו בהודאת שווא כלפי שונאיו. הסבר נוסף הוא שעבירות שבין אדם לה' אמורות להישאר בסתר ולהיות מכוסות, ולכן הוא דואג וחושש מכך שחשף והודיע אותן בפני בני אדם.