התמודדותו של אדם מול רודפיו ומבקשי רעתו באה לידי ביטוי בשתיקה מוחלטת ובחוסר תגובה, מצב המעורר פרשנויות שונות באשר למקור השתיקה ומשמעותה. מבחינה לשונית והלכתית, חז"ל לומדים מפסוק זה את ההגדרות המדויקות למומים אלו: כְחֵרֵשׁ הוא אדם שמדבר אך אינו שומע, וכְאִלֵּם הוא אדם ששומע אך אינו מדבר [תורה תמימה].
לגבי מהות השתיקה, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה הראשונה רואה בכך תיאור של חולשה פיזית קיצונית. מחמת ייסוריו, חולשתו או עילפונו, האדם מגיע למצב של חוסר אונים שבו הוא אכן אינו מסוגל לשמוע, להרגיש או להגיב, כאילו לקה בחסרון גופני של ממש [אבן עזרא, אלשיך, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשתיקה אינה נובעת ממום פיזי, אלא מבחירה מודעת. האדם שומע היטב את דברי החרפה המופנים כלפיו, בין אם ישירות ובין אם דרך שמועות, אך עושה את עצמו כְחֵרֵשׁ וכְאִלֵּם, ובוחר שלא להשיב [רד"ק, מצודת דוד]. התנהלות זו מקבילה לסוגי האויבים השונים שעומדים מולו: הוא עושה עצמו כחירש מול אלו הזוממים להמיתו ומדברים בפניו מתוך מחשבה שאינו שומע, ובוחר לשתוק כאילם מול אלו המפיצים עליו דברי שקר, מבלי לפתח את פיו כדי להצטדק או להפריך את טענותיהם [מלבי"ם].
ההצדקה להבלגה עמוקה זו נובעת מהכנעה וקבלת הדין. אף על פי שהאויבים מדברים מתוך שנאה, זעם ורצון במותו, האדם שותק משום שהוא מודה לה' ומקבל עליו את הדין והייסורים [מאירי]. במבט רחב ולאומי יותר, מצב זה משקף את התנהלותו של עם ישראל כולו. ישראל שומעים את חרפתם מהאומות ובוחרים שלא להשיב, מתוך ביטחון והמתנה לכך שה' הוא שיושיע ויגאל אותם מידם [רש"י].