הסבל הפיזי והנפשי נותן את אותותיו בגוף האדם, מעקם את קומתו ומחשיך את עולמו. רוב הפרשנים מסכימים כי המילים נַעֲוֵיתִי שַׁחֹתִי מתארות מצב שבו הגוף מאבד את יכולתו לעמוד בקומה זקופה וישרה, והופך להיות כפוף, עקום ומעורער כתוצאה ממחלות וייסורים. בעוד שרוב המפרשים רואים בכך תיאור של חולשה גופנית, יש המוסיפים לכך ממד רפואי של התכווצות, עווית ואובדן שליטה [רש"י]. לצד הפירוש הפיזי, ישנה גישה הרואה בכפיפות הקומה ביטוי לעקמומיות רוחנית ולחטא, כאשר החרדה הפנימית ותחושת האשמה מכריעות את האדם ומכופפות אותו [אלשיך, מאירי].
הייסורים אינם מרפים, והם נמשכים כׇּל הַיּוֹם, ללא שעת מנוחה אחת [רד"ק]. כתוצאה מכך, קֹדֵר הִלָּכְתִּי – ביטוי המשלב את הפן הגופני והנפשי גם יחד. מבחינה חיצונית, פניו של הסובל משתנות ומשחירות, כאילו הוכה מקרני השמש במשך יום שלם [אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון]. מבחינה פנימית, הוא מתהלך בחשכת הצרות, שרוי בעצבות, כעס ודאגה עמוקה המרקיבה את עצמותיו וניכרת על פניו [אלשיך, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. השימוש בפועל "הלכתי" מדגיש שמדובר במצב מתמשך, רב־עוצמה ואינטנסיבי של הליכה בייסורים ובקדרות [רד"ק].