מצוקתו הנפשית והפיזית של האדם מגיעה לשיאה, והוא חווה קריסה מוחלטת של כל מערכות גופו ונפשו. הייסורים, הפחד ותחושת החטא מכלים את כוחותיו, עד שהוא מאבד את יציבותו הפנימית ואת אחיזתו בעולם הסובב אותו.
המילה סְחַרְחַר גזורה מלשון סיבוב והקפה, וכפל האותיות שבה מדגיש פעולה מתמשכת של חוסר מנוחה [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. רוב הפרשנים מסבירים ביטוי זה במישור הנפשי והשכלי: האדם מאבד את שלוותו ויציבותו, ומחשבותיו נבוכות וסובבות סחור סחור מרוב צרות, יגון וחרטה על חטאיו, מבלי יכולת למצוא מנוח או פתרון [רד"ק, אבן עזרא, המאירי, אלשיך]. מנגד, יש המפרשים זאת כתיאור פיזי של לב חסר מנוחה שאינו פועם ביציבות [ביאור שטיינזלץ]. תיאור פיזי קיצוני יותר מציג מצב של גסיסה, שבו כל כוחות הגוף נוטשים את האיברים ומתאספים סביב הלב בניסיון אחרון לשרוד [מלבי"ם].
בעקבות סערת הלב, עֲזָבַנִי כֹחִי. כוחו הטבעי של האדם נוטש אותו לחלוטין, והוא נותר חלש, מעולף ונטול כוח כמת [אבן עזרא, אלשיך, מצודת דוד]. חולשה קיצונית זו נובעת מהפחד העמוק המקנן בו, שכן פחד הוא אחד הדברים המכחישים את כוחו של האדם [תורה תמימה].
לבסוף, התמוטטות זו פוגעת גם בראייה, ומתקיים בו וְאוֹר־עֵינַי גַּם־הֵם אֵין אִתִּי. הפרשנים מסכימים כי היחלשות הראייה והתכהות העיניים הן תופעות טבעיות המלוות חולים וסובלים מחולשה קיצונית ומעילפון [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, אלשיך]. ברובד עמוק יותר, אובדן מאור העיניים מסמל את הניתוק של האדם מהעולם המוחשי החיצוני [מלבי"ם], או את אובדן צלילות הדעת והיכולת להוציא את מחשבותיו אל האור [המאירי]. מבחינה לשונית, השימוש בלשון רבים בצירוף גַּם־הֵם מתייחס לעיניים עצמן שאיבדו את אורן, תופעה דקדוקית המוכרת ממקומות נוספים במקרא [רד"ק, מלבי"ם, המאירי].