פתיחתו של פרק זה מציגה ניגוד רוחני עמוק. אדם השקוע במחלה קשה, מוקף באויבים ונושא את משא חטאיו, בוחר לפתוח את דבריו בשירה ולא בקינה. השימוש במילה מִזְמוֹר נובע מכך שדוד המלך חפץ בתשובה ומקבל את ייסוריו באהבה, ולכן הופך את הכאב לשיר הלל [אלשיך]. בנוסף, השמחה שבאמירת המזמור מעוררת את הזיכרון, שכן השכינה שורה רק מתוך שמחה [חומת אנך].
המילה לְהַזְכִּיר עומדת במוקד הפסוק, והפרשנים מציגים כיוונים שונים לגבי מטרת האזכור ולמי הוא מופנה. יש הסבורים כי מדובר במונח מוזיקלי המציין את טעם הנגינה, או שזהו פשוט שמו של הפיוט [אבן עזרא, רד"ק]. דעה נוספת גורסת כי משמעות המילה היא להודות לה' ולפרסם את שמו [רד"ק, מאירי].
לעומת גישות אלו, פרשנים רבים רואים במילה זו ביטוי לתפילה מתוך משבר, ונחלקים לגבי מוקד הזיכרון. יש המפרשים כי המטרה היא להזכיר כביכול לה' את המתפלל ואת ייסוריו. לפי גישה זו, דוד אומר את המזמור בעת צרה כנציגם של כלל ישראל, כדי להזכיר את צרתם לפני ה' [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש הסבורים כי המזמור נועד להזכיר לאדם עצמו את מעשיו. דוד, שחיבר את המזמור לאחר שחלה במחלה אנושה בעקבות מעשה בת שבע, מבקש להזכיר לעצמו את חטאיו כדי שיהיו תמיד לנגד עיניו [מלבי"ם].
גישה מרכזית נוספת מרחיבה את ייעודו של המזמור לכלל האנושות. לפי תפיסה זו, דוד לא כתב את הדברים רק על עצמו, אלא יצר תפילה אוניברסלית כדי לעורר את הלבבות. המטרה היא להזכיר ולהורות לכל אדם המדוכא בייסורים, מחלות וצרות נפש, כיצד לשוב אל ה', להתוודות על חטאיו ולהתפלל לרחמים [רד"ק, מצודת דוד, מאירי].