תהלים, פרק ל״ח, פסוק ד׳

כאב פיזי ונפשי עמוק מקיף את כל ישותו של המשורר, המצדיק עליו את הדין ומודה כי ייסוריו הם תוצאה של מעשיו. הוא זועק כי אֵין־מְתֹם בִּבְשָׂרִי, כלומר לא נותר בגופו מקום אחד שלם ובריא, ויש המפרשים כי הנגעים אף גרמו לו לאבד את צורתו האנושית. הפגיעה חודרת מבעד לבשר אל השלד, כך שאֵין־שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי, והכאב בהן מסמל גם שבר פנימי של יגון וייאוש. הסיבה הישירה למצבו היא מִפְּנֵי זַעְמֶךָ, כעסו של ה', אך השורש לכך הוא מִפְּנֵי חַטָּאתִי. המשורר מבין כי אם חטא בשגגה וכעס קל יחסית מחריבים כך את הגוף, עונשם של עוונות חמורים קשה פי כמה.