הזיכרון ההיסטורי של כיבוש ארץ ישראל מיוחס כולו להתערבות אלוהית ישירה. הניצחון וההיאחזות בארץ לא הושגו בזכות כוח צבאי אנושי, אלא באמצעות גבורתו המוחלטת של ה', שעיצב מחדש את המציאות בארץ כדי לקיים את הבטחתו לעמו. יתרה מכך, השליטה האלוהית בבריאה כולה מעניקה תוקף מוסרי ורוחני להעברת הארץ מידי יושביה הקודמים לידי עם ישראל.
המילים אַתָּה יָדְךָ מתפרשות אצל רוב המפרשים כ"בידך", כאשר האות בי"ת חסרה אך מובנת מאליה [אבן עזרא, רד"ק]. הכוונה היא שבכוחו ובמכתו של ה' גורשו עובדי האלילים, עד כדי כך שעם ישראל כלל לא הוצרך להילחם [רד"ק, מצודת דוד]. יש המרחיבים משמעות זו וקושרים אותה לבריאת העולם ולנסי יציאת מצרים; מכיוון שה' הוא שיסד את הארץ במו ידיו, יש לו את הזכות המלאה להחליט מי יירש אותה, ובכך נשללת טענת אומות העולם כי ישראל כבשו את הארץ בגזל [אלשיך].
ה' פעל בשני אופנים מקבילים: כלפי הגויים וכלפי ישראל. מצד אחד, גּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ, כלומר גירשת והעברת את האומות ממקומן [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מצד שני, וַתִּטָּעֵם, פעולה שאינה מתייחסת לגויים אלא לאבותינו [רש"י, אבן עזרא, מאירי]. ה' נטע את עם ישראל בארץ במקום האומות שגורשו, והשימוש בדימוי הנטיעה מסמל יציבות וקביעות, כאילו ניטעו בארץ כדי לעמוד בה לעולם [רד"ק].
בחלקו השני של הפסוק מתואר היחס לאומות הכנעניות: תָּרַע, הבאת עליהם רעה, שברת והכית את שבע האומות ושלושים ואחד המלכים ששלטו בארץ [רש"י, אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. המילה לְאֻמִּים מורכבת מהאות למ"ד המשמשת כאות יחס, והשורש הוא "אומים" [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. בעוד שהמילה "גויים" מבטאת את האומות מצד ההתקבצות הלאומית שלהן, המילה "לאומים" מתייחסת לדתם. ה' פגע בהם דווקא משום שדתותיהם היו מושחתות והם היו עובדי אלילים [מלבי"ם].
לבסוף, וַתְּשַׁלְּחֵם משמעו שילוח וגירוש מוחלט מארץ ישראל [רש"י, ביאור שטיינזלץ], כאשר הפחד מה' גרם לחלקם, כמו הגרגשי, לקום ולברוח מעצמם [אלשיך]. עם זאת, יש המפרשים מילה זו בחומרה רבה יותר וקושרים אותה לעניין הריגה, מלשון נשק ושלח, ולפיהם ה' לא רק גירש את האומות אלא אף השמיד אותן [רד"ק, מאירי].