מתוך תהומות הסבל והגלות עולה קריאה המשלבת תפילה עם טענה כואבת, המדגישה את נאמנותה המוחלטת של האומה לה' על אף הצרות שפקדו אותה. הפרשנים מסכימים כי ההצהרה כׇּל זֹאת בָּאַתְנוּ – כלומר, האסונות וההשפלות שבאו עלינו [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ] – מבליטה את עמידתם האיתנה של ישראל, ואת העובדה שלא נטשו את אמונתם גם לנוכח השלווה וההצלחה של אויביהם, דוגמת בבל [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק מציג שני שלבים של נאמנות בשעת משבר. תחילת הפסוק, וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ, מתייחסת לרובד הפנימי שבלב. למרות כל התלאות, העם לא שכח להודות לה' [מצודת דוד], ונותר דבק באמונתו גם כשהיה משוקע בגלויות ממושכות, כמו שבעים שנות גלות בבל [אלשיך, מלבי"ם].
החלק השני, וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ, עובר מן האמונה שבלב אל המעשה והקיום בפועל. משמעותו היא שהעם לא בגד בתורה שקיבל ולא פסק מלקיים אותה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. נאמנות זו באה לידי ביטוי מובהק בשעות של שמד וגזירות, שבהן סירבו ישראל להפר את הברית המעשית, כדוגמת ברית המילה ושמירת השבת, גם כאשר עמדו בסכנה [מלבי"ם]. בהקשר היסטורי, יש המייחסים חלק זה לגלות מדי ולגזירת ההשמדה של המן, שבה העדיפו היהודים לעמוד בסכנה ולא להמיר את דתם כדי להינצל [אלשיך].
נדבך נוסף וייחודי להבנת המילים וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ נוגע לתפיסת ההשגחה. לנוכח גודל הגזירות והסבל, עלול היה לעלות ספק שמא ה' הפר את הברית שהבטיח, שלפיה לא ימאס בעמו לעולם. למרות זאת, העם עמד בניסיון, לא הטיח דברים כלפי מעלה, ולא ייחס שקר או הפרה לבריתו של ה' [אלשיך].