הגלות הארוכה והייסורים יוצרים תחושה קשה של נטישה מוחלטת, כאילו עם ישראל הופקר ונמסר לידי זרים ללא כל תמורה או ערך. תחושה זו מבוטאת באמצעות דימוי של עסקת מכירה משפילה.
השימוש בפועל תִּמְכֹּר נועד להמחיש את אריכות הגלות ואת הייאוש הנלווה אליה. בניגוד להפקדת משכון, שאותו הבעלים מתכוון לפדות בחזרה, אדם המוכר חפץ אינו מצפה שישוב אליו עוד [רד"ק, מאירי]. במסגרת "מכירה" זו, העם נמסר ונזנח כעבדים ושבויים זולים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. יש שקשרו תיאור זה היסטורית לגזירת המן, שבה נמכרו היהודים להשמדה [אלשיך].
הפסוק מדגיש כי המכירה נעשתה בְלֹא הוֹן, כלומר ללא המון רב של כסף [מצודת ציון]. העם נמכר כביכול בחינם, או תמורת דברים של מה בכך [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. הסיבה לכך היא שה׳ אינו זקוק לרווח חומרי, שכן כל הכסף והזהב שלו [רד"ק]. בהקשר של גזירת המן, הדבר בא לידי ביטוי בכך שהכסף שהוצע תמורת השמדת היהודים הושאר בסופו של דבר בידי המן ולא נלקח [אלשיך].
החלק השני של הפסוק, וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם, משלים את התמונה. המילה בִּמְחִירֵיהֶם מבטאת את ערך החליפין של הדבר [מצודת ציון, תורה תמימה], והמילה רִבִּיתָ נגזרת מלשון ריבוי [מצודת ציון] או ריבית ונשך [מלבי"ם]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שחלק זה מהווה הקבלה פיוטית לרעיון הקודם, ומדגיש שה׳ לא הפיק הון רב או רווח מרובה מתמורתם של ישראל [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, קיימות זוויות התבוננות נוספות על ביטוי זה. דרך המוכרים היא להציב תחילה מחיר גבוה על סחורתם, ורק אם אינה נמכרת הם מורידים את ערכה בהדרגה. לעומת זאת, שפלותם של ישראל בגלות הייתה כה מפורסמת, עד שהם הוצאו למכירה מראש ללא כל ניסיון לדרוש עליהם מחיר התחלתי גבוה [מאירי]. מנגד, יש המצביעים על כך שהמחיר שנקבע לא היה מקרי, אלא הקביל במדויק לחשבון מחצית השקל שנתנו ישראל בצאתם ממצרים, כפי שבא לידי ביטוי בשקלים ששקל המן [אלשיך].