תהלים, פרק מ״ד, פסוק ז׳

הפסוק מבטא את ההכרה המוחלטת של עם ישראל בכך שהישועה מהגלות אינה תלויה בכוח צבאי או בגבורה אנושית, אלא בעזרת ה' בלבד.

הפרשנים עומדים על כך שהפסוק מנוסח בלשון יחיד (בְקַשְׁתִּ֣י, וְחַרְבִּ֗י) אף שהוא מדבר בשם העם כולו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שלשון היחיד מייצגת את הכלל, ומשקפת את קולו של העם הנמצא בגלות שמצהיר כי אינו סומך על כוחו. מנגד, יש המבארים שלשון היחיד מכוונת לדמויות ספציפיות בתוך העם: בְקַשְׁתִּ֣י מתייחס להמוני החיילים דורכי הקשת, וְחַרְבִּ֗י מתייחס לגיבורי המלחמה, שמודים גם הם כי כוחם אינו עומד להם [אבן עזרא].

מדוע העם אינו יכול להישען על כלי הנשק? מבחינה מעשית, יש המסבירים כי בני ישראל בגלות פשוט אינם מלומדי מלחמה עוד, ולכן אינם יכולים לבטוח ביכולתם להשתמש בקשת [מלבי"ם]. אך מעבר לכך, ישנו רובד מהותי יותר הנוגע לזהותה של החרב. הפרשנים מציינים כי החרב אינה תואמת את מהותו של יעקב, אלא היא הברכה המובהקת שניתנה לעשיו. משום כך, עם ישראל אינו יכול לנצח את אויביו באמצעות הנשק המאפיין את האויב עצמו [אלשיך, מלבי"ם]. בניגוד ליעקב אבינו שיכול היה לפעול ולנצח בכוחו, העם בגלות אינו יכול להישען על עצמו וזקוק לישועה אלוהית.

לאור חוסר התוחלת שבנשק הגשמי, מקבלים כלי הנשק משמעות רוחנית. בהסתמך על דברי יעקב שאמר כי לקח את נחלתו "בחרבי ובקשתי", מפרשים חז"ל את הפסוק על דרך האלגוריה: כלי הנשק האמיתיים של עם ישראל אינם כלי משחית, אלא כלי הרוח. לכן, חַרְבִּ֗י מסמלת את התפילה, וְקַשְׁתִּ֣י מסמלת את הבקשה והתחנונים לה' [תורה תמימה].