הסבל והבושה מתעצמים נוכח שילוב קשה של השפלה מילולית פומבית ורדיפה פיזית מצד השונאים.
החלק הראשון של הפסוק מתמקד בפגיעה המילולית. המילה מִקּוֹל מצביעה על כך שהדברים הפוגעניים נאמרים בזדון ובאופן פומבי וגלוי [אבן עזרא]. הביטוי מְחָרֵף וּמְגַדֵּף מבטא ביזיון והשפלה [מצודת ציון], כאשר הגידוף מכוון במיוחד כלפי הדת והאמונה [מלבי"ם]. מדובר בחירוף וגידוף המופנים כלפי ה', כאשר האויבים לועגים ושואלים "איה אלוהיכם?" [אלשיך].
החלק השני עוסק ברדיפה המעשית. מִפְּנֵי אוֹיֵב מתייחס לאותם צוררים שרודפים ומחרפים את הנפגעים [מצודת דוד]. המילה וּמִתְנַקֵּם מתארת את האויבים המבקשים להיפרע ולעשות רע [רד"ק]. הפרשנים מדגישים כי השימוש בבניין התפעל מצביע על כך שהאויב מרבה להרע ומציג את עצמו כמי שנוקם ומשלם גמול מתוך כעס, כאילו באמת נעשתה לו רעה על ידי קורבנותיו והוא פועל מתוך צדק [מצודת ציון, מאירי].
קיימת גישה ייחודית הקושרת בין שני חלקי הפסוק ויוצרת ביניהם השוואה. לפי פירוש זה, הבושה והכאב הנובעים משמיעת קולו של המחרף והמגדף את ה', קשים וגדולים יותר מאשר ההתמודדות הפיזית מול האויב והייסורים שהוא גורם. לאור זאת, האות מ"ם במילה מִפְּנֵי משמשת כמ"ם היתרון (במשמעות של "יותר מ-"), כלומר: הבושה מקול המחרף קשה יותר מראיית פני האויב המתנקם בפועל [אלשיך].