זעקתם של דורות הנמצאים במצוקה נשענת לא פעם על זיכרון העבר המפואר. מילים אלו מבטאות את הפער הכואב שבין המסורת הגדולה על נסי העבר לבין מציאות ההווה, ומשמשות כתפילה לישועה. בני קורח, מחברי המזמור, אינם מדברים בעד עצמם, שהרי הם ראו במו עיניהם את נסי המדבר, קריעת ים סוף, הירדן ומלחמות יהושע. לכן, הם מדברים ברוח הקודש בעבור הדורות הבאים אחריהם, בני הגלויות, המבקשים מה' שיושיעם מצרותיהם [רש"י, רד"ק, אלשיך].
הפסוק מדגיש את אמינותה המוחלטת של מסורת ישראל. המילים בְּאׇזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ מתארות שרשרת קבלה רציפה שעברה מאב לבן, דור אחר דור, עד לאבות הקדמונים שחוו את הנסים בעצמם [רד"ק, מאירי]. הפרשנים מסכימים כי מסורת זו היא אמת לאמיתה ואינה יכולה להיות כוזבת משתי סיבות עיקריות: ראשית, השמועה לא הגיעה דרך זרים, אלא נשמעה באוזניים ישירות מהאבות. שנית, האבות היו אנשים צדיקים ונאמנים, וידוע שכל אב אוהב את בנו ולעולם לא ינחיל לו שקר או אמונה כוזבת, אלא את האמת בלבד [אבן עזרא, מלבי"ם].
יש המפרשים כי השמיעה באוזניים מתייחסת באופן ספציפי למעמד הר סיני, בו שמעו ישראל את קול ה' ממש, בעוד שהסיפורים שהעבירו האבות עוסקים בעשר המכות במצרים, שהיוו עדות לבריאת העולם מאין ליש [אלשיך].
הביטוי פֹּעַל פָּעַלְתָּ משמעותו הפעולה אשר עשית [מצודת דוד]. עם זאת, ישנה הבחנה דקה: המילה פֹּעַל אינה מתארת מעשה טבעי רגיל, אלא פעולה נסית, חדשה ופלאית החורגת מכללי הטבע. נסים אלו, כמו כיבוש ארץ ישראל באופן על־טבעי בו ה' בעצמו הוריש את הגויים, התרחשו בִּימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם, והאבות הקדמונים ראו אותם במו עיניהם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לאורך הדורות הפך הפסוק לבסיס לתפילה וזעקה בעת צרה. כפי שעולה מן התלמוד, חכמי ישראל השתמשו בפסוק זה בעתות של בצורת וגזרות, כשהם פונים לה' ואומרים: שמענו מפי אבותינו על הנסים הגדולים שעשית, אך אנו בעינינו איננו רואים אותם כיום. מתוך הזכרת נסי העבר, מתעוררת בקשת הרחמים שה' ישוב ויפעל למען עמו כפי שעשה בימי קדם [תורה תמימה, מלבי"ם].