הפסוק מסמן מעבר חד וכואב מזיכרון הניצחונות המפוארים והישועה האלוהית בעבר, אל המציאות הקשה של ההווה ותקופת הגלות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש כאן החרפה במצבם של ישראל: לא רק שהישועה פסקה, אלא שהיא הוחלפה בעזיבה אלוהית אקטיבית.
המילה זָנַחְתָּ משמעותה עזבת, והמילה בְּצִבְאוֹתֵינוּ מתייחסת לקבוצות אנשי המלחמה [מצודת ציון]. המילה אַף הפותחת את הפסוק אינה מציינת כעס וחרון, אלא משמשת במובן של "גם" או "אפילו" [אבן עזרא]. הפרשנים מסבירים כי לא די בכך שה' חדל להושיע את העם, אלא שהוא אף עזב אותם לחלוטין בידי אויביהם [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם].
התחושה הקשה מודגשת במילה וַתַּכְלִימֵנוּ. יש כאן ניגוד אירוני לעבר: בעוד שבימים הקדומים ה' הביש את שונאי ישראל, כעת ישראל הם אלו שסופגים את העלבון [אבן עזרא]. הבושה נובעת מכך שעם ישראל התפאר בפני הגויים שה' יושיע אותם ויוציא את צבאותיהם מהגלות. כאשר הישועה מתעכבת, האויבים לועגים להם ושואלים היכן ההבטחות והיכן המושיע שלהם [רד"ק].
הביטוי וְלֹא־תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ מבטא את סילוק ההשגחה האלוהית. בעת יציאה למלחמה, ה' כבר אינו מתערב לטובתם, אלא מותיר את גורלם להתרחשויות הטבעיות ולמקרה הכללי של ניצחון או הפסד [מלבי"ם]. במובן הרחב יותר של הגלות, המשמעות היא שעם ישראל נעדר את ההשגחה הישירה והמכוונת שליוותה אותם בעבר במסעותיהם ובחניותיהם [מאירי].
מנגד לתיאור הצרות, קיימת גישה פרשנית שונה הרואה בפסוק הצהרה של אמונה ללא תנאי. לפי תפיסה זו, הפסוק אינו רק תלונה על המצב, אלא קביעה נחרצת: אפילו בזמן שאתה זונח אותנו, מכלים אותנו ואינך יוצא עם צבאותינו למלחמה, אף על פי כן אנו נמשיך להודות לשמך לעולם [רש"י, מצודת דוד].