חוויית הגלות והרדיפה מלווה בתחושה מתמדת ובלתי פוסקת של השפלה, החודרת מן החוץ אל תוך הנפש פנימה. המילים כׇּל הַיּוֹם אינן מתארות רק יום אחד, אלא מצב תמידי של "כל הימים" [רד"ק], שבו אפילו יהודי בודד החי בין הגויים סופג חרפות על בסיס קבוע [אבן עזרא]. ברובד ההיסטורי והעמוק יותר, מושג הזמן מבטא את התארכותה המייסרת של הגלות, שבה לעיתים תקופות שהיו ראויות לגאולה הפכו בעוונות לזמנים של חורבן וצרות, מה שמעצים ומכפיל את תחושת הבושה [חומת אנך].
תחושת ההשפלה מתחלקת לשני רבדים שונים. הרובד הראשון הוא כְּלִמָּתִי נֶגְדִּי, ומשמעותו היא שהאדם רואה את ביזיונו ניצב מול עיניו ללא הרף [מצודת דוד]. זוהי ההשפלה החיצונית שאדם סופג מאחרים, כגון גידופים, חרפות ופגיעה באמונה [מלבי"ם]. אף שהיא מנוסחת בלשון יחיד, היא משקפת מציאות לאומית קולקטיבית של אומה המושפלת בידי אויביה [רד"ק]. עם זאת, פגיעה זו, קשה ככל שתהיה, נותרת חיצונית וניתנת להכלה מסוימת [אלשיך].
הרובד השני, וּבֹשֶׁת פָּנַי כִּסָּתְנִי, מתאר פגיעה חמורה ואינטימית בהרבה, והיא הבושה הפנימית שהאדם חש בינו לבין עצמו [מלבי"ם]. בניגוד לכלימה שניצבת רק מול עיניו של האדם, הבושה הפנימית הזו היא כה רבה ועצומה [מצודת דוד], עד שהיא עוטפת ומכסה את האדם לחלוטין מכף רגל ועד ראש, ולא מותירה לו כל מקום מפלט [אלשיך].