הפסוק מבטא את נאמנותו המוחלטת של עם ישראל לה', גם בעתות משבר וגלויות קשות. ברמה המילולית, הפרשנים מסבירים כי נסוג אחור משמעותו חזרה ונסיגה לאחור, המילה אֲשֻׁרֵינוּ פירושה רגלינו או צעדינו, והמילה מִנִּי משמעותה "מן" בתוספת אות יו"ד [מצודת ציון].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה לֹא שבתחילת הפסוק משרתת גם את חלקו השני. כלומר, הפסוק נקרא כאילו נכתב: לא נסוג אחור לבנו, ולא נטו רגלינו מדרך התורה והעבודה [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, המאירי].
עם זאת, חלק מהפרשנים מציעים קריאה מורכבת יותר, המבחינה בין הפנים לחוץ בתקופות של גזירות. על פי גישה זו, המילה וַתֵּט מתפרשת במובן של "גם אם נטתה". כלומר, גם אם מפאת כובד הגלות והצרות – או משום שה' עצמו הפקיר אותנו לניסיונות קשים – נטו צעדינו מדרך ה' ולא הצלחנו לקיים את המצוות כראוי בפועל, הרי שבלבנו פנימה נותרנו שלמים עם ה' ומעולם לא נסוגונו מאמונתנו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
ברובד ההיסטורי, יש המקשרים את הפסוק באופן ספציפי לגזירות גלות יוון. ההצהרה לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ נאמרת כנגד דרישת היוונים לכתוב על קרן השור שאין לישראל חלק באלוהי ישראל, דרישה שנועדה להחזיר את העם לאחור אל חטא העגל. המשך הפסוק, בו מוזכרת המילה אָרְחֶךָ, מתייחס לגזירת ההגמון על בנות ישראל לפני חתונתן, תוך פגיעה ב"אורח" ובדרך הארץ. על כך מצהיר הפסוק שישראל לא נטו לדרכם של הגויים, אלא אדרבה, מסרו את נפשם על קדושתם [אלשיך].
מבחינת דיוקי הנוסח במסורה, המילה נָסוֹג נכתבת באות סמ"ך, ונדחות גרסאות שגויות שניסו לטעון לכתיב באות שי"ן בעקבות בלבול עם הפסוק בקינת דוד "קשת יהונתן לא נשוג אחור". כמו כן, ישנו עיון לגבי המילה אֲשֻׁרֵינוּ, אשר נכתבת לעיתים חסרה כך שהיא נראית כלשון יחיד, אף שמשמעותה היא ברבים [מנחת שי].