תהלים, פרק מ״ד, פסוק י״ט

עם ישראל מצהיר על נאמנותו המוחלטת לה' בעתות משבר וגלויות קשות, ומעיד כי לִבֵּנוּ מעולם לֹא נָסוֹג אָחוֹר מאמונתו. על פי ההבנה המרכזית, שלילת הנסיגה חלה על הפסוק כולו, כך שמעולם לא סטו צעדינו ורגלינו, המכונים אֲשֻׁרֵינוּ, מִנִּי אָרְחֶךָ, כלומר מן הדרך של התורה והעבודה. ביטוי היסטורי לכך נמצא בגזירות יוון, אז סירב העם לסגת לאחור אל חטא העגל או לפגוע בקדושתו, ואף מסר את נפשו כדי לא לנטות לדרך הגויים. מנגד, קריאה נוספת מבחינה בין החוץ לפנים ומפרשת את המילה וַתֵּט במובן של "גם אם נטתה". לפי הבנה זו, גם אם כובד הצרות והניסיונות הקשים גרמו לנו להטות את צעדינו מדרך המצוות בפועל, הרי שבלבנו פנימה נותרנו תמיד שלמים עם ה'.