הגורל הקשה של עם ישראל בגלות מתבטא בתחושת הפקרות מוחלטת, שבה האומה מאבדת את יכולת ההגנה שלה ונמסרת לידי אויביה ללא רחמים.
הפסוק פותח בזעקה תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל. הפרשנים מסבירים כי הדימוי לצאן נועד להמחיש את חוסר האונים של העם, שאין לו כוח להתגונן והוא הופך לטרף קל לכל דורש [ביאור שטיינזלץ]. המאירי מדגיש את חומרת הדימוי: אין מדובר בצאן המיועד לגזיזת צמר או להולדת ולדות, שעליו הבעלים חומל מתוך תקווה לרווח עתידי, אלא בצאן המיועד לאכילה בלבד. משמעות הדבר היא שה' מסר את העם בידי האויבים להריגה מוחלטת. האלשיך מוסיף רובד של כאב על היפוך המעמדות: בעבר עם ישראל היה "צאן מרעיתו" של ה', במדרגה רוחנית גבוהה משאר האומות, אך כעת המצב התהפך והם הפכו לטרף ומאכל לאותם גויים.
החלק השני של הפסוק, וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ, מתאר את פיזור העם בארצות נכר [רש"י, מצודת ציון]. אבן עזרא קושר בין שני חלקי הפסוק ומסביר שהם מתארים שני גורלות שונים שפקדו את האומה: חלקם נהרגו ונמסרו כצאן למאכל, והניצולים שלא נהרגו פוזרו וגלו בארצות שונות. לעומתו, האלשיך רואה כאן תיאור של שתי תקופות היסטוריות עוקבות: הטבח מתייחס לגלות בבל, שבה נהרגו רבים, ואילו הפיזור רומז לגלות מדי, שבה העם פוזר על פני מאה ועשרים ושבע מדינות.
גישה ייחודית לפסוק מובאת בספר חומת אנך, הבוחן את הדברים מבעד למשמעות הרוחנית של בירור ניצוצות הקדושה בעולם. על פי תפיסה זו, גם פעולת האכילה וגם עצם היציאה לגלות נועדו לברר ולהעלות ניצוצות רוחניים. לאור זאת, עולה התמיהה מדוע היה צורך בשתי הגזירות גם יחד – גם להוות "מאכל" לגויים וגם להתפזר בגלות. התשובה לכך היא שמדובר בשני סוגים שונים של בירורים רוחניים, שאינם שווים במידתם, ולכן נדרשו שתי הדרכים כדי להשלים את התהליך.