תארו לעצמכם עדר כבשים קטן ועדין שמוצא את עצמו פתאום לבד, בלי רועה חזק שישמור עליו. התחושה הזו של חוסר אונים היא בדיוק מה שהרגיש עם ישראל כשהוא נפל בידי האויבים ונאלץ לצאת לגלות.
המשורר פונה אל ה' בכאב ואומר תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל. כבשה היא חיה שקשה לה מאוד להגן על עצמה. המפרשים מסבירים שלא מדובר כאן בכבשים שהבעלים שלהן שומר עליהן באהבה כדי לגזוז את הצמר שלהן, אלא בכבשים שנועדו למאכל, ולכן לאויבים אין שום רחמים עליהן. עם ישראל, שפעם היה העדר האהוב והשמור של ה', הרגיש פתאום חלש, פגיע ונתון ליחס קשה מידי העמים האחרים.
בנוסף לקושי הזה, המשורר ממשיך ואומר וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ. המשמעות של המילה "זריתנו" היא פיזרת אותנו. מי שניצל מידי האויבים, נאלץ לעזוב את ביתו ולהתפזר בארצות רחוקות. כך בעצם קרו לעם ישראל שני דברים עצובים באותו זמן: חלק מהעם סבל מיחס קשה וללא רחמים מצד האויבים, והחלק האחר נאלץ להתפזר, להתרחק מהבית ולנדוד בארצות זרות ברחבי העולם.