זעקת האומה הנמצאת בגלות וסובלת מצרות מופנית כלפי מעלה בתמיהה כואבת על נטישה כביכול. התחושה הקשה היא שה' מתעלם ממצוקת עמו, וזאת בניגוד מוחלט לנאמנותם אליו.
המילה למה שבתחילת הפסוק מוסבת על שני חלקיו: מדוע תסתיר את פניך, ומדוע תשכח את סבלנו [מצודת דוד]. המילה ולחצנו מתארת מצב של דוחק ומועקה קשה [מצודת ציון].
הפרשנים מתמודדים עם תיאור ה' כמי שמסתיר פנים ושוכח. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכתוב משתמש בלשון בני אדם. הסתרת הפנים משולה לאדם שאינו רוצה לראות בצרתם של אחרים ולכן מעלים את עיניו בכוונה ממעשיהם של האויבים, או לאדם שראה את המצוקה אך שכח אותה [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. עצם התמיהה על שכחה זו מצד ה' מודגשת כמשקל נגד להצהרת בני ישראל מוקדם יותר במזמור "לא שכחנוך" – אנו לא שכחנו אותך, ומדוע שאתה תשכח אותנו [אבן עזרא].
רובד נוסף של הפירוש בוחן את מהות הסבל וההסתרה. המצוקה אינה רק היעדר של השגחה לטובה, אלא סבל אקטיבי של עוני ודוחק מצד האויבים, המביאים את האדם לידי יסורים קשים שעלולים לגרום לו לחטוא. מתוך כך, עולה קריאה עמוקה יותר שאינה מתמקדת רק בסבל האנושי אלא בצער השכינה הנמצאת בגלות. לפי תפיסה זו, הבקשה היא שה' יאיר את פניו למען השכינה ויוציא אותה מהסתר הפנים, ואפילו אם משמעות הדבר היא שיתעלם מסבלם הפרטי של בני ישראל, שכן פחיתות הכבוד כביכול בהסתרת הפנים כלפי השכינה קשה יותר [אלשיך].