קרה לכם פעם שקראתם למישהו שממש הייתם צריכים את העזרה שלו, אבל הרגשתם שהוא מסתכל לכיוון אחר ולא שם לב אליכם? בדיוק את התחושה הקשה הזו מתארים בני ישראל כשהם נמצאים בגלות וסובלים מצרות. הם פונים אל ה' בכאב ושואלים למה. השאלה הזו מתייחסת לכל מה שהם מרגישים: למה פניך תסתיר ולמה תשכח ענינו ולחצנו? המילה ולחצנו מתארת מצב של דוחק ומועקה, כמו לחץ כבד שיושב על הלב.
כמובן שה' לא באמת מסתיר את הפנים שלו או שוכח דברים, אבל התפילה משתמשת בשפה רגילה של בני אדם. התחושה של בני ישראל היא כאילו ה' מעלים את העיניים שלו בכוונה כדי לא לראות את הצרה שלהם, או כאילו הוא ראה את המצוקה שלהם אבל שכח אותה. יש כאן גם פליאה גדולה, כי בני ישראל בעצם אומרים לה': אנחנו נשארנו נאמנים ולא שכחנו אותך, אז איך יכול להיות שדווקא אתה כביכול שוכח אותנו?