סבלו של עם ישראל בגלות ובזמני גזירות אינו נובע מחטאיו, אלא דווקא מתוך נאמנותו לה' והסירוב להתכחש לו. המילים כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ מבטאות את הרעיון שהשנאה והרדיפות כלפי ישראל הן למעשה ביטוי של איבה כלפי ה' עצמו [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי המוות והסבל באים בעקבות היראה והדבקות בייחוד השם. עם ישראל אינו רק קורבן, אלא מוסר את עצמו למיתה מרצון ובמודע על קידוש השם, גם כאשר מופעל עליו כוח והכרחה לעזוב את דתו [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. מצב קשה זה מתרחש כׇל הַיּוֹם, כלומר באופן תמידי ורצוף [רד"ק].
בשל כך, העם מתאר את מצבו כ־כְּצֹאן טִבְחָה, כלומר כצאן השייך לטבח ומוכן לשחיטה בלבד, להבדיל מצאן המיועד לרעייה ולחיים [רש"י, רד"ק]. אבן עזרא מוסיף נימה טראגית ומציין שישראל מקבלים על עצמם מעמד מושפל זה מרצון, אף על פי שהם אנשים טובים וראויים בהרבה מהאויבים הטובחים בהם.
גישה שונה מציג האלשיך, הקורא את הפסוק כהבעת משאלה ביחס לסבל שעובר העם. לשיטתו, אילו היו הורגים אותם במהירות כפי ששוחטים צאן בסכין חדה, הם היו מקבלים זאת בשמחה ומוסרים את נפשם ללא תלונה. הכאב האמיתי, שאותו הפסוק מדגיש על דרך הניגוד, הוא הייסורים הממושכים והאיטיים שמהם העם סובל, שקשים בהרבה ממוות מהיר של צאן המובל לטבח.