מפלתם של ישראל בשדה הקרב מלווה בתחושה קשה של עזיבה אלוהית, שבאה לידי ביטוי הן בנסיגה הפיזית והן באובדן הרכוש. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי המילים תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר מתארות מצב מתמשך של נסיגה ובריחה לאחור מפני האויב. עם זאת, הפרשנים נחלקים בהבנת מידת המעורבות של ה׳ במפלה זו. בעוד שחלקם מסבירים כי עצם היעדר העזרה האלוהית שולל מישראל את כוחם וגורם להם לסגת, וכביכול ה׳ הוא זה שמשיב אותם לאחור [רד"ק], אחרים טוענים כי ה׳ פועל באופן אקטיבי ומטיל מורך ופחד בלבבות הלוחמים כדי שיברחו [אבן עזרא]. נסיגה זו עומדת בניגוד כואב לימי הגדולה של העם בעבר [מאירי].
הפסוק מבחין בין שני גורמים עוינים: הצָר והמְשַׂנְאֵינוּ. ה"צר" הוא האויב הלוחם בפועל בחזית, ומפניו ישראל נסוגים. לעומתו, ה"שונאים" אינם משתתפים בלחימה עצמה, אלא מגיעים בעקבותיה רק כדי לבזוז את השלל שנותר מאחור [מלבי"ם].
כאשר ישראל נסים על נפשם, הם נוטשים את מחניהם ואת רכושם, ואז שָׁסוּ לָמוֹ – השונאים שודדים ובוזזים את הממון ולוקחים אותו לעצמם, איש איש לביתו. מתוך מציאות עגומה זו, יש מי שמוצא נקודת נחמה קטנה: אובדן הרכוש שנותר מאחור ונבזז על ידי האויב, הוא המחיר שמאפשר את הימלטות הלוחמים והצלת חייהם [אלשיך].