תהלים, פרק מ״ד, פסוק ז׳

עם ישראל הנמצא בגלות מצהיר כי הישועה אינה תלויה בכוח צבאי אלא בעזרת ה' בלבד. אף שההכרזה נאמרת בלשון יחיד, היא משקפת את קולו של העם כולו ושל הלוחמים בפרט, המודים כי לֹא בְקַשְׁתִּ֣י אֶבְטָ֑ח וכי וְחַרְבִּ֗י לֹ֣א תוֹשִׁיעֵֽנִי. חוסר היכולת להישען על כלי נשק גשמיים נובע מכך שהעם אינו מלומד במלחמה, אך גם מסיבה מהותית ולפיה החרב היא ברכתו של עשיו ואינה תואמת את מהותו של ישראל. משום כך, הנשק האמיתי של העם הוא כלי הרוח, כאשר וְחַרְבִּ֗י מסמלת את התפילה ואילו בְקַשְׁתִּ֣י מסמלת את הבקשה והתחנונים לה'.