יצא לכם פעם לבקש ממישהו שייתן לכם הזדמנות להוכיח את עצמכם דרך מבחן קצר? זה בדיוק מה שדניאל עושה. הוא מציע לשר מבחן מעשי של עשרה ימים. למה דווקא עשרה ימים? כי זה הזמן שלוקח כדי לראות על הפנים של אדם אם האוכל שהוא אוכל מזיק לבריאותו. דניאל מבקש מהשר להשוות בין מראינו, כלומר המראה של דניאל וחבריו שאוכלים אוכל פשוט, לבין וּמַרְאֵה הַיְלָדִים, המראה של שאר הילדים שאוכלים את פַּת־בַּג הַמֶּלֶךְ, שזה המזון העשיר והמעודן של המלך (הפסוק לא מזכיר כאן את היין, רק כדי לקצר).
דניאל ידע שמאכלים פשוטים דווקא בריאים יותר ועוזרים לחשוב בצורה צלולה. אבל הוא נזהר מאוד: הוא מבקש מהשר לבדוק רק את הפנים שלהם ולא את המשקל שלהם. דניאל וחבריו ידעו שברגע שהם עושים את הרצון של ה׳ ונמנעים מאוכל אסור, הלב שלהם יתמלא בשמחה שתאיר להם את הפנים באופן טבעי. הם לא הבטיחו שהם גם ישמינו מזרעונים, כי זה כבר דורש נס, ואנשים צדיקים לא סומכים על ניסים.
בסוף דניאל אומר לשר: וְכַאֲשֶׁר תִּרְאֵה עֲשֵׂה עִם־עֲבָדֶיךָ. כלומר, תחליט לפי התוצאות שתראה בעיניים שלך. אם ניראה רע, נאכל בלית ברירה מאוכל המלך, ואם ניראה טוב, תמשיך לתת לנו זרעונים ומים. למרות שדניאל לא סמך על נס, ה׳ ראה את הכוונה הטהורה שלהם ועשה להם פלא. בסופו של דבר הם לא רק נראו טוב ורעננים, אלא גם הפכו לבריאים וחזקים יותר מכולם.