דניאל, פרק ו׳, פסוק ט״ו

כאשר מַלְכָּא כְּדִי מִלְּתָא שְׁמַע, הדבר היה רע מאוד בעיניו והוא הגיב בצער עמוק, שַׂגִּיא בְּאֵשׁ עֲלוֹהִי, שכן אהב את דניאל. בעקבות זאת וְעַל דָּנִיֵּאל שָׂם בָּל והפנה את כל לבו ומחשבתו כדי להצילו, תוך חיפוש פרצות משפטיות שיוכיחו כי תפילתו לה' היא חובה קבועה, ואף הציע לשלם כופר ממון מכיסו. בתחילה ניסה המלך לפטור את דניאל לחלוטין מכל עונש, לְשֵׁיזָבוּתֵהּ, אך משגילה שחוקי הממלכה אינם ניתנים לשינוי, הוא הֲוָא מִשְׁתַּדַּר, והפעיל מאמצים כבירים כדי להגיע לפחות לְהַצָּלוּתֵהּ, כלומר לדחות את העונש או להקל בייסוריו. מאמצים אלו נמשכו וְעַד מֶעָלֵי שִׁמְשָׁא, שעת שקיעת השמש, שכן באותה שעה כרע דניאל והתפלל שוב בגלוי, צעד שלא הותיר למלך כל תירוץ משפטי להגן עליו.