קרה לכם פעם שהבנתם שעשיתם טעות גדולה בגלל שמישהו עבד עליכם, ורציתם לתקן אותה הכי מהר שאפשר? איך הרגשתם באותו רגע? זה בדיוק מה שהרגיש המלך. כשהוא הבין שהשרים עשו קנוניה כדי לפגוע בדניאל, הוא היה בצער עמוק. המילים שַׂגִּיא בְּאֵשׁ עֲלוֹהִי מסבירות שהדבר היה רע מאוד בעיניו, כי הוא אהב את דניאל, האמין בו, והמחשבה שהוא ייענש הייתה לו קשה מאוד.
בגלל שהיה לו כל כך אכפת, המלך שָׂם בָּל, כלומר, הוא שם את כל הלב שלו ואת כל המחשבה שלו במטרה אחת: להציל את דניאל. הוא ניסה כל דרך אפשרית. בהתחלה הוא רצה לְשֵׁיזָבוּתֵהּ, שזה אומר לבטל את הגזרה לגמרי ולפטור אותו מכל עונש. אבל כשהוא הבין שאת חוקי הממלכה אי אפשר לבטל בשום אופן, הוא ניסה לפחות לְהַצָּלוּתֵהּ, שזה אומר לדחות את הזמן או למצוא עונש קל יותר. המלך הֲוָא מִשְׁתַּדַּר, כלומר התאמץ בכל הכוח וחשב איך אפשר לעזור לו.
כל המאמצים האדירים האלה נמשכו וְעַד מֶעָלֵי שִׁמְשָׁא, כלומר עד שעת שקיעת השמש. למה דווקא עד השקיעה? כי אז הגיע זמן התפילה. ברגע שדניאל שוב כרע על ברכיו והתפלל לה' בגלוי כמו שהוא תמיד עושה, למלך כבר לא נשאר שום תירוץ כדי להגן עליו.