בשעת בוקר מוקדמת, ניגש המלך בחרדה אל בור האריות החתום כדי לגלות את גורלו של שרו האהוב. מכיוון שדניאל היה עמוק בתוך הבור ולא ניתן היה לראותו, המלך נאלץ לצעוק אליו וּכְמִקְרְבֵהּ לְגֻבָּא [ביאור שטיינזלץ]. קריאתו של המלך בקעה בְּקָל עֲצִיב, כלומר בקול מריר, כאוב ומלא עצבון [אבן עזרא, יוסף אבן יחיא], והוא פנה אל דניאל בשאלה האם אלוהיו, שאותו הוא עובד בִּתְדִירָא – באופן תמידי [אבן עזרא] – הצליח להצילו. בנוסח הכתוב, המילה אנתה מופיעה עם האות ה' כיתירה [מנחת שי].
הפרשנים עומדים על כך שהמלך לא הסתפק בקריאת שמו של דניאל, אלא נשא משפט ארוך ומפורט בטרם ידע אם הוא כלל בין החיים. יש המסבירים כי דניאל לא ענה מיד לקריאה הראשונה משום שלא זיהה את קולו של המלך, שהשתנה מרוב עצב, ולכן המלך נאלץ להמשיך ולדבר [מלבי"ם]. גישה אחרת מציעה שהמלך פעל מתוך חכמה וזהירות: הוא ידע שדניאל חושש מאויביו שעלולים להתחזות ולעמוד על פתח הבור. לכן, המלך האריך בדבריו בכוונה והזכיר את עבודת האלוהים של דניאל, כדי שדניאל יזהה בוודאות את טביעת קולו ואת תוכן שיחתם האישית מאתמול, וידע שזהו המלך החפץ בטובתו ולא אחד משונאיו [אלשיך].
שאלה מרכזית שעולה מן הפסוק היא פשר שאלתו של המלך: הַיְכִל לְשֵׁיזָבוּתָךְ (האם יכול היה להצילך?). מדוע המלך מטיל ספק ביכולתו של ה'? פירוש אחד מציע כי המלך אמנם ידע שה' הוא אלוהים חיים שבוודאי רוצה להציל את עבדיו, אך הספקו היחיד היה האם בפועל יש לו את היכולת להושיע מול חיות הטרף [מלבי"ם].
מנגד, ישנה גישה המעמיקה בכך וטוענת כי המלך כלל לא פקפק בגבורת ה', שכן ניסיו כבר התפרסמו בעולם. שאלתו של המלך לא נסובה על יכולת האל, אלא על זכותו של דניאל. המלך הסתפק האם עמידתו של דניאל בתפילה בניגוד לגזרת המלכות תיחשב לו לזכות על מסירות נפשו, או שמא לחובה על כך שהסתכן והמרה את פי המלך. לכן שאל המלך האם עבודת ה' התמידית של דניאל עמדה לו לזכות מספקת, כזו ש"נותנת כוח" כביכול כלפי מעלה ומאפשרת לה' להצילו לחלוטין מכל פגע, ללא התערבות של מידת הדין [אלשיך].