ברגע המכריע שבו השרים מבקשים להפיל את דניאל, הם אינם ממהרים להאשים אותו ישירות, אלא טווים סביב המלך רשת משפטית ופסיכולוגית מתוחכמת. שרי המלכות ניגשים אל המלך, בֵּאדַיִן – אז, ומעלים לדיון את נושא האיסור שנקבע, עַל אֱסָר מַלְכָּא.
הפרשנים מעלים שאלה מתבקשת: מדוע השרים שואלים את המלך "הלוא גזרה רשמת?", הרי החוק כבר כתוב וידוע, והיה עליהם פשוט לדווח שדניאל עבר עליו? התשובה נעוצה בחששם העמוק מאהבת המלך לדניאל. הם ידעו שאם יזכירו מיד את שמו, המלך יחפש פרצה בחוק או יפרש את הגזרה מחדש כדי לזכותו [מלבי"ם]. לכן, הם מקדימים להציג את דבריהם כשאלה תמימה על מהות החוק, ואף מדברים תחילה זה עם זה קֳדָם מַלְכָּא (לפני המלך), כדי להסתיר את הקנוניה ולמנוע ממנו להרגיש שמדובר בעלילה מתוכננת [אלשיך].
המלשינים מדגישים בדבריהם את הביטוי עַל אֱסָר מַלְכָּא, כלומר על אודות ביטול איסור המלך [רש"י], כדי לפרוט על נימי כבודו ולהציג את המרידה כפגיעה אישית בסמכותו [אלשיך]. הם מוודאים עמו שהגזרה חלה על כָל אֱנָשׁ – כל אדם באשר הוא, ועל כל סוג של בקשה. צעד זה נועד לחסום מראש כל טענת הגנה מצד המלך, כגון הטענה שהחוק לא נועד לחול על יהודי המתפלל לאלוהי השמיים, אלא רק על עובדי אלילים מקומיים [אלשיך], או כדי לאשר שהאיסור גורף לכל סוגי התפילות [מלבי"ם].
העונש הקבוע בחוק למי שיפר את הגזרה ויבקש בקשה מכל אל או אדם מלבד המלך למשך שלושים יום, הוא השלכה לְגוֹב אַרְיָוָתָא – בור מיוחד שהיה מלא באריות, שלתוכו היו משליכים את טרפם וכל אדם שנידון למוות [אבן עזרא].
המלך, שאינו מודע לכך שהחוק נועד ללכוד את דניאל אהובו, נופל בפח שטמנו לו השרים ומאשר את תוקפה המוחלט של הגזרה. הוא משיב יַצִּיבָא מִלְּתָא – אמת ונכון הדבר [רש"י, ביאור שטיינזלץ], ומדגיש כי מדובר בחוק חזק וקבוע כמנהג מדי ופרס, אשר אינו יכול להתבטל לעולם [מצודת דוד]. בהודאתו זו, המלך למעשה סוגר את הגולל על יכולתו להציל את דניאל בשלב מאוחר יותר [מלבי"ם, אלשיך].