הצלחת היתר ויושרו המוחלט של דניאל עוררו עליו את קנאתם העזה של שרי הממלכה, אשר נועצו יחדיו כדי להעבירו מתפקידו ואף להביא למותו [חומת אנך, יוסף אבן יחיא]. התמרמרותם נבעה מכך שדניאל לא היה חלק מהחוג החברתי שלהם, ומכך שהוא פיקח בקפידה על ענייני הכספים, המסים והצבא של הממלכה, ולא אפשר להם לפעול כרצונם [ביאור שטיינזלץ].
המילה אֱדַיִן פירושה אז [מצודת דוד]. באותה עת, השרים חיפשו עִלָּה, כלומר תואנה ועלילה [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], כדי להוכיח למלך שדניאל מועל בתפקידו ופועל בחוסר הצלחה, בדיוק כפי שהם עצמם שוגים לעיתים [יוסף אבן יחיא]. הם מיקדו את חיפושיהם מִצַּד מַלְכוּתָא, דהיינו בתחום הנהגת המדינה, בניסיון למצוא אי סדרים, לקיחת שוחד, רמייה או אפילו חשד למרד במלך הנוכחי [מלבי"ם, אלשיך].
אולם, חקירתם העלתה חרס. הפרשנים עומדים על הכפילות בפסוק, המציין שלא נמצאה בדניאל עִלָּה וּשְׁחִיתָה (עלילה ושחיתות) וגם לא שָׁלוּ וּשְׁחִיתָה (משגה ושחיתות). המילה שָׁלוּ מתורגמת כטעות או משגה [מצודת ציון]. חוסר היכולת של השרים לפגוע בו נבע ממספר סיבות המשלימות זו את זו:
ראשית, הכתוב מציין כי דניאל היה מְהֵימַן (נאמן). בשל המוניטין המושלם שלו, השרים אפילו לא יכלו להמציא עליו עלילת שקר, שכן איש לא היה מאמין להם [מלבי"ם].
שנית, הם לא מצאו בו כל פשע שנעשה במזיד, ואפילו לא טעות קטנה שנעשתה בשוגג [אלשיך, מלבי"ם].
שלישית, החיפוש שלהם הקיף לא רק את תפקודו בהווה, אלא גם נבר בעברו תחת שלטון מלכים קודמים, אך גם שם לא דבק בו רבב [אלשיך].
רמת הניקיון של דניאל הייתה כה גבוהה, עד שהכתוב מדגיש כי שום תקלה לא נמצאה עֲלוֹהִי (עליו). הניסוח עליו במקום "בו", מלמד שלא רק שדניאל לא חטא בעצמו, אלא שאפילו בעקיפין, כתוצאה מהוראות שחילק או מהחלטות שקיבל, לא נגרם למלכות שום נזק או חיסרון [חומת אנך]. משנכשלו השרים למצוא פגם מקצועי או אישי בהתנהלותו, לא נותרה להם ברירה אלא לחפש עילה לפגוע בו דרך דת אלוהיו [מלבי"ם].