דניאל, פרק ו׳, פסוק ט״ו

כאשר המלך מבין כי נפל קורבן למזימה שנועדה לפגוע בדניאל, מתאר הפסוק את תגובתו הרגשית ואת מאמציו הקדחתניים למנוע את ביצוע גזר הדין שהוא עצמו אישר.

מיד כאשר שמע המלך את הדבר, הגיב בצער עמוק – שַׂגִּיא בְּאֵשׁ עֲלוֹהִי. הדבר היה רע מאוד בעיניו, שכן הוא אהב את דניאל, האמין בו, והמחשבה על מותו הייתה קשה עליו מנשוא [רש"י, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ].

בעקבות זאת, המלך שָׂם בָּל כדי להצילו. ביטוי ייחודי זה זכה למספר כיווני פרשנות מרתקים, המציגים את דרכי הפעולה השונות שנקט המלך בניסיונותיו למנוע את רוע הגזרה:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה בָּל כלב או מחשבה חזקה (בדומה למשמעות המילה בשפה הערבית). לפי קו זה, המלך פשוט שם את כל לבו, מעייניו ומחשבתו במטרה לחלץ את דניאל [אבן עזרא, חומת אנך, ביאור שטיינזלץ].
הגישה השנייה רואה במילה בָּל לשון של שלילה (כמו 'בלי' או 'לאו'). לפי פירוש זה, המלך חיפש עלילות ופרצות משפטיות כדי לדחות את ההאשמות. הוא טען בפני השרים שאינו מאמין להם [רש"י], או שניסה להוכיח שהגזרה כלל לא חלה על דניאל. טענתו הייתה שדניאל אינו מבקש בקשה פרטית חדשה מה', אלא מקיים תפילה קבועה שהיא חובה מצד דתו, ועל כן אין זה נחשב להפרת פקודת המלך [מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם].
הגישה השלישית קושרת את המילה בָּל למושג 'בְּלוֹ', שמשמעותו מס או כופר. המלך הציע לשלם כופר ממון מכיסו כדי לפדות את נפשו של דניאל ממוות [מצודת דוד, מצודת ציון, חומת אנך].

ניתן להבחין כי הפסוק משתמש בשני פעלים שונים לתיאור ההצלה: לְשֵׁיזָבוּתֵהּ (הצלה מוחלטת) ולאחר מכן לְהַצָּלוּתֵהּ (הצלה חלקית או דחיית הקץ). בתחילה ניסה המלך לבטל את הגזרה לחלוטין ולפטור את דניאל מכל עונש, בטענה שהוא אדם בעל מעמד רוחני ולאומי ייחודי. אולם, כאשר הבין שחוקי מדי ופרס אינם ניתנים לביטול או לשינוי בשום אופן, הוא נאלץ לשנות את הטקטיקה ובחר ב"הרע במיעוטו". הוא החל להפציר ולנסות לפחות לדחות את שעת הביצוע או להמיר את עונש המוות בייסורים קלים יותר [אלשיך].

במסגרת ניסיונות אלו המלך הֲוָא מִשְׁתַּדַּר – כלומר, חשב בכל יכולתו, הפעיל מאמצים כבירים וחיפש כל עילה אפשרית [אבן עזרא, מצודת ציון]. מאמצים אלו נמשכו וְעַד מֶעָלֵי שִׁמְשָׁא, עד שעת שקיעת השמש. הסיבה לכך שההשתדלות פסקה דווקא בשקיעה היא שבאותה שעה הגיע זמן התפילה. כאשר דניאל כרע על ברכיו והתפלל לה' בגלוי פעם נוספת, שוב לא נותר למלך כל פתחון פה או תירוץ משפטי שבאמצעותו יכול היה להגן עליו [רש"י].