התכנסות פתאומית וסוערת בחצר המלכות חושפת מזימה שלטונית מתוחכמת, העטופה בחנופה ונועדה להפיל את דניאל. שרי האימפריה מנצלים את תחילת שלטונו של דריוש כדי להעביר חוק חסר תקדים, תוך הפעלת לחץ קבוצתי והשפעה תודעתית עמוקה על המלך.
המילה אֱדַיִן משמעותה אז, באותו הזמן [מצודת דוד]. הפסוק מתאר כיצד השרים הַרְגִּשׁוּ על המלך, כלומר התחברו והתקבצו יחד [אבן עזרא], ועשו זאת מתוך התרגשות ורעש [ביאור שטיינזלץ]. בפנייתם אל המלך הם פותחים בברכה לְעָלְמִין חֱיִי (לעולם תחיה), שהיא דרך נימוס מקובלת וראויה בפנייה למלכים בטרם יציגו את דבריהם [מצודת דוד]. מבחינה דקדוקית, האות יו"ד במילה חֱיִי נכתבת ללא דגש [מנחת שי].
הפרשנים מעלים תמיהה גדולה לגבי עצם הבקשה שתבוא בהמשך: כיצד ייתכן שהמלך יסכים לגזרה מוזרה כל כך האוסרת על אדם להתפלל לאלוהיו או לבקש עזרה מאדם אחר, וכיצד דבר זה אמור לחזק את מלכותו? הגישה המרכזית בקרב הפרשנים [מלבי"ם, אלשיך] מסבירה כי השרים לא דרשו מהמלך לעשות את עצמו לאלוהים, אלא הציגו את הגזרה כמהלך מבריק לביסוס שלטונו החדש. הם שכנעו אותו כי למשך שלושים יום, המלך ישמש כצינור הבלעדי וכמתווך בין העם לבין ה'. כשם שאב מפרנס את ילדיו, כך המלך יהיה הכתובת היחידה לכל בקשה ותפילה, ויעביר את השפע האלוהי לנתיניו. מהלך כזה נועד להוכיח לכל העמים את כוחו העצום של המלך ואת נכונותו לספק את כל צורכי עמו, כאשר פנייה לכל גורם אחר תיחשב כהכחשת יכולותיו וכמרד במלכות.
כדי להבטיח שהמלך יאשר את החוק מבלי לחקור יותר מדי, השרים פעלו בערמה ובתחבולה מחושבת. זו הסיבה שהם הַרְגִּשׁוּ ובאו אליו בהמוניהם ובאופן פתאומי. הם חששו שאם יציעו את הדבר ברוגע, המלך עלול לדחות את ההצעה, לבקש זמן למחשבה, או גרוע מכך, לבקש להתייעץ עם יועצו הבכיר והאהוב, דניאל. התייצבותם המרוכזת נועדה להביך את המלך ולמנוע ממנו להשיב את פניהם ריקם [אלשיך].
בנוסף, השרים טענו שכל שרי המלכות, כולל פקידים זוטרים יותר שלא היו להם מניעי קנאה, מסכימים להצעה. הצגת חזית אחידה ומוחלטת זו נועדה לגנוב את דעת המלך ולגרום לו לחשוב שגם דניאל עצמו שותף להסכמה הזו, ובכך להסתיר את מטרתם האמיתית שהייתה לטמון פח לדניאל [אלשיך].