לאחר השלכתו של דניאל לגוב האריות, מתרחש מאבק סמוי בין רצונו של המלך להצילו לבין רצונם של השרים לוודא את מותו. פעולת סגירת הבור וחתִימתו נועדה לקבע את המצב, אך היא חושפת את החששות המנוגדים של שני הצדדים.
הביטוי וְהֵיתָיִת אֶבֶן חֲדָה וְשֻׂמַת עַל־פֻּם גֻּבָּא משמעו שהובאה אבן אחת והושמה על פתח הבור. ישנה מסורת שלפיה בארץ בבל אין כלל אבנים טבעיות אלא רק לבנים, ולכן אבן זו הובאה לשם באופן ניסי על ידי מלאכים מארץ ישראל [רש"י].
המלך, שקיווה להצלת דניאל, יזם את סגירת הבור מתוך הבנה תיאולוגית עמוקה. ה' מתערב בטבע ויכול למנוע מחיות רעות לפגוע באדם צדיק, שכן חיות השדה יראות באופן טבעי מהצדיקים. עם זאת, קשה הרבה יותר להינצל מפגיעתם של בני אדם רשעים. מאחר שה' העניק לאדם בחירה חופשית, קיים חשש שההשגחה העליונה לא תתערב כדי לעצור פעולה אנושית ישירה. לכן, המלך ידע שעליו להגן על דניאל באופן פיזי מפני פגיעה אנושית, והשאיר את ההתמודדות מול האריות לידי שמיים [רש"י, אלשיך].
האבן נחתמה בְּעִזְקְתֵהּ וּבְעִזְקָת רַבְרְבָנוֹהִי, כלומר בחותם טבעתו של המלך ובחותם טבעות שריו הגדולים (המילה בְּעִזְקְתֵהּ קשורה לשורש המקראי המופיע במילה "ויעזקהו" [אבן עזרא]). מטרת החתימה הכפולה מוסברת במילים דִּי לָא־תִשְׁנֵא צְבוּ בְּדָנִיֵּאל – כדי שלא ישתנה הרצון והתכנון לגבי דניאל.
הפרשנים מצביעים על כך שהחתימה הכפולה משקפת התנגשות אינטרסים בין המלך לשרים, כאשר כל צד חשש שהצד השני ישנה את המצב:
מצדו של המלך, רצונו היה שדניאל יחיה. הוא חתם את האבן כדי למנוע מהשרים העוינים לשנות את התוכנית המקורית, לפתוח את הבור ולהשליך על דניאל אבנים כדי להורגו בידיהם, או אפילו כדי למנוע מהם לצער אותו בהקנטות ובלעג [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, אלשיך].
לעומת זאת, רצונם של השרים היה שדניאל ימות. הם התעקשו להוסיף גם את חותמיהם שלהם מתוך חשש שהמלך יתחרט, יסיר את חותמו ויוציא את דניאל מהבור אם יראה שהוא לא נטרף מיד. בנוסף, החותם של השרים נועד למנוע מהמלך להשתמש בתחבולות, ולשלול טענה עתידית מצידם כאילו המלך השליך לאריות בשר רב מבעוד מועד כדי להשביע אותם ובכך להציל את דניאל [מצודת דוד, מלבי"ם, יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ].