דניאל, פרק ו׳, פסוק י״ח

תארו לעצמכם שאתם נמצאים בתוך מקום סגור, ובחוץ מתנהל מאבק שקט על מה שיקרה לכם. זה בדיוק מה שקרה לדניאל כשהוא היה בתוך גוב האריות. כדי לסגור את פתח הבור, הובאה אבן אחת גדולה, כמו שכתוב וְהֵיתָיִת אֶבֶן חֲדָה וְשֻׂמַת עַל־פֻּם גֻּבָּא. בארץ בבל שבה הם חיו לא היו בכלל אבנים רגילות בטבע אלא רק לבנים שעשויות מבוץ, ולכן האבן הזו הגיעה לשם בדרך פלא על ידי מלאכים מארץ ישראל. מי שרצה לסגור את הבור עם האבן היה דווקא המלך, שמאוד קיווה שדניאל יינצל. המלך הבין דבר חכם: הוא ידע שה׳ יכול לעצור את האריות ולשמור על דניאל, אבל מכיוון שלבני אדם יש בחירה חופשית להחליט איך להתנהג, מסוכן הרבה יותר להיות ליד אנשים שרוצים להזיק. לכן המלך רצה שהאבן תגן על דניאל מפני השרים, ואת ההתמודדות מול האריות הוא השאיר בידיים של ה׳. כדי להיות בטוחים שאף אחד לא פותח את הבור, נעלו את האבן בְּעִזְקְתֵהּ וּבְעִזְקָת רַבְרְבָנוֹהִי, כלומר חתמו אותה גם בחותמת הטבעת של המלך וגם בחותמות של השרים הגדולים שלו. הסיבה לחתימה הכפולה הזו הייתה דִּי לָא־תִשְׁנֵא צְבוּ בְּדָנִיֵּאל, כדי שהמצב של דניאל לא ישתנה. בעצם, המלך והשרים לא סמכו זה על זה. המלך, שרצה שדניאל יחיה, חתם את האבן כדי שהשרים לא יוכלו לפתוח את הבור ולפגוע בדניאל בעצמם או להציק לו. לעומת זאת, השרים התעקשו לשים גם את החותמות שלהם כדי שהמלך לא יתחרט, יפתח את הבור ויציל את דניאל.