שעת ההלשנה מגיעה, ושרי המלך מתייצבים כדי לחשוף את סירובו של דניאל לציית לגזרה המלכותית. השרים פותחים את דבריהם בהדגשת מוצאו של דניאל, דִּי מִן בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד (אשר מבני גלות יהודה). ציון עובדה זו אינו מקרי; מעמדו כגולה היה אמור להוביל אותו להכנעה ולצייתנות, ולכן חוסר הציות שלו מוצג כחמור ומתריס פי כמה [יוסף אבן יחיא].
ההאשמה המרכזית כלפי דניאל היא כי הוא לָא שָׂם עֲלָךְ מַלְכָּא טְעֵם. הפרשנים מסכימים כי משמעות הביטוי היא שדניאל אינו מייחס חשיבות, אינו נותן את לבו ואינו חושש מפני המלך ומפני קיום מלכותו. בכך מצאו השרים את ההזדמנות להלשין עליו, כשהם מציגים את התנהגותו כזלזול אישי במלך עצמו [מלבי"ם].
נוסף על הפגיעה בכבוד המלך, הם מציינים כי דניאל מתעלם מן הצו המפורש, וְעַל אֱסָרָא דִּי רְשַׁמְתָּ (ועל האיסור שחקקת וחתמת), ובמקום זאת, וְזִמְנִין תְּלָתָה בְּיוֹמָא בָּעֵא בָּעוּתֵהּ, כלומר שלוש פעמים ביום הוא ממשיך להתפלל את תפילתו ולבקש את בקשותיו הרגילות מאת ה׳.