ההחלטה לחתום על הגזרה נבעה ממניעים פוליטיים ומרצונו של השליט לבסס את מעמדו. הביטוי כָּל־קֳבֵל דְּנָה משמעותו "לנוכח זה" או "בעבור זאת". כלומר, בעקבות דברי השרים שהציגו את החוק כדבר שיחזק את המלוכה, חתם המלך על כְּתָבָא וֶאֱסָרָא, שהם הכתב והגזרה [ביאור שטיינזלץ, יוסף אבן יחיא, מצודת דוד].
הפרשנים מציינים כי אלמלא הוצג הדבר כצורך לאומי למען יציבות השלטון, המלך היה חוקר ודורש כדי להבין מהו המניע האמיתי שעומד מאחורי בקשת השרים. הכתוב מדגיש וקורא לו בשמו, מַלְכָּא דָּרְיָוֶשׁ, ולא מסתפק בציון תוארו כמלך בלבד, כדי לרמוז על מצבו הרגיש. דריוש היה מלך חדש שהגיע מאומה זרה, וחשש תמיד שמא שלטונו יתערער. החשש האישי הזה למעמד המלכות הוא שהכריע את הכף וגרם לו לרשום את הגזרה בכתב ידו ולחתום עליה מיד, ללא כל חקירה מוקדמת [אלשיך, מצודת דוד].