דאגתו העמוקה של המלך דריווש לגורלו של דניאל מובילה אותו לשנות לחלוטין את שגרת חייו המלכותית ולהעביר לילה של צער וייסורים. תחילה מתואר כיצד אֱדַיִן אֲזַל מַלְכָּא לְהֵיכְלֵהּ וּבָת טְוָת, כלומר, המלך הלך אל ארמונו ולן שם כשהוא שרוי בצום וללא סעודת ערב. ציון ההליכה להיכל נועד להדגיש ניגוד חריף: דווקא המלך, שנמצא בארמונו המפואר שבו מצויים כל מעדני המלכות, מסרב לאכול ולן בתענית. לעומתו, דניאל שנמצא במקום סכנה בבור האריות כלל אינו רעב, שכן מלאך ה' הביא לו לשם מזון וסעודה יחד עם יחזקאל הנביא [אלשיך].
התיאור ממשיך וממחיש את אבלו של המלך באומרו וְדַחֲוָן לָא הַנְעֵל קָדָמוֹהִי. הפרשנים נחלקו בביאור המילה דַחֲוָן, המתארת את הדברים שהמלך סירב שיכניסו לפניו בלילה זה. גישה אחת מסבירה שהכוונה היא לשולחנות ערוכים לאכילה [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה מרכזית אחרת מפרשת שהכוונה היא לכלי זמר, שירים ונגינות. לפי פירוש זה, המילה היא היפוך אותיות של המילה "חדווה", שכן הניגון משמח את הנפש, אך המלך סירב לכל שמחה [אבן עזרא, מצודת ציון, יוסף אבן יחיא]. דעה נוספת מציעה שהכוונה היא לפילגשיו של המלך או לתענוגות אחרים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. על פי הגישה המפרשת שמדובר בכלי זמר, המלך ויתר עליהם לא רק מפני שלא היה במצב רוח לשמוח, אלא הוא סירב להשתמש בהם אפילו כאמצעי להרגעת הנפש שיעזור לו להירדם [אלשיך].
ואכן, מרוב צער ודאגה לדניאל, וְשִׁנְתֵּהּ נַדַּת עֲלוֹהִי וברחה ממנו. עוצמת ייסוריו ניכרת בכך שאפילו באשמורת הבוקר, הזמן שבו בדרך כלל נופלת תרדמה על אנשים ששנתם נדדה כל הלילה מתוך עייפות, המלך לא הצליח להירדם ונשאר ער בדאגתו [אלשיך].